רבים שואלים את עצמם, מה פשר האובססיה האיראנית עם פרויקט הגרעין? הרי אם רק יוותרו על הפרויקט, ואז יוסרו כל הסנקציות והעולם יחבק אותם בשגשוג כלכלי וביחסי מסחר תוססים. אז מה הסיפור שלהם? מה גורם להם לסבול כל כך, ובלבד שפרויקט הגרעין יעמוד על תילו?

את התשובה, באופן אולי קצת מפתיע, אפשר למצוא במאמר המונומנטלי שפרסם במאי 1923 זאב ז'בוטינסקי, בשם "על קיר הברזל – אנו והערבים". ז'בוטינסקי, בניגוד לרבים בתנועה הציונית, דווקא כיבד את האומה הערבית. "אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם חי", כתב ז'בוטינסקי (בהתייחסו לערביי ארץ ישראל), והוסיף: "כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו".

וזו בדיוק התשובה. פרויקט הגרעין הוא זיק של תקווה אחרון, בעיני העולם המוסלמי, כדי להיפטר מאתנו. בעיניים איראניות, ויתור על פרויקט הגרעין כמוהו כוויתור על החלום של העולם המוסלמי לסלק יום אחד מכאן את היהודים. "עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה", כתב ז'בוטינסקי בתקופה שבה עדיין בריטניה הייתה מעורבת בשלטון בפרס (השם "איראן" הוכנס רק בשנת 1935), "כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד".

פרויקט הגרעין הוא הסדק שז'בוטינסקי דיבר עליו - הסדק האחרון בקיר הברזל. כאשר מצריים הבינה שאין ולו סדק בקיר, היא חתמה על הסכמי שלום. בימי המהפכה האיראנית-החומנייסטית, בשנת 1979, כאשר נשיא מצרים אנואר סאדאת חתם על הסכם השלום, לקחה על עצמה איראן את המשימה "הקדושה" – להוות האומה המוסלמית האחרונה שמשמרת את הסדק, את זיק התקווה האחרון שבו יום אחד ניתן יהיה לסלק את היהודים.

והאנרגיה הזו, האנרגיה המהפכנית-מוסלמית הזו, זה בדיוק מה שמשמר אותם, את השלטון האיראני הרדיקלי. כי ביום שבו לא יהיה להם גרעין, מבחינתם הוא היום שבו הם יקבלו את מדינת ישראל כעובדה חיה ואף נצחית. וביום הזה, כפי שכתב ז'בוטינסקי ב-1923, "ייאבדו קבוצות קיצוניות, שסיסמתן היא 'בשום אופן לא', את קסמן, וההשפעה תעבור לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים ובידם הצעה לוויתורים".

פרויקט הגרעין הוא הסם שמקיים את השלטון הרדיקלי. ללא הסם הזה, אין הצדקה לשלטון האייתולות. ללא הגרעין, איראן תהיה חייבת להיות מונהגת על ידי "קבוצות מתונות" ובידם וויתורים. פרויקט הגרעין האיראני הוא הסדק האחרון שנותר בקיר הברזל של מדינת ישראל