ושוב, ישראל נושאת לבדה בעול עבור שאר העולם. כך נוהגים יהודים.

התקיפה המקדימה והמבוצעת במיומנות של ישראל באיראן היא חומר לאגדות. לנוכח הקרבה של איראן להשגת נשק גרעיני, ישראל לא יכלה להמתין עוד. המולדת הזעירה שלנו תמיד תחת מצור, תמיד מושמצת, תמיד מצויה בסכנה. ובכל זאת, היא המדינה האמיצה ביותר עלי אדמות.

ישראל היא באמת נס. עד כמה יש כאן גאונות אנושית, ועד כמה יד נסתרת של אלוהים? איני יודעת לומר, אך פתחתי בספר תהילים. הרבנים הראשיים של ישראל המליצו על פרקי כ', כ"א וק"ל. על אף הכול — על אף אויביה מבחוץ והקרעים מבפנים — זה כבוד להשתייך לעם כזה.

ועכשיו — כמה זיכרונות אישיים.

ביקרתי לראשונה באיראן ב-1961. עושר יהיר התקיים לצד עוני תהומי, אך נשות המעמד הבינוני והשלטוני הסתובבו גלויי ראש ופנים, לבושות בבגדי יוקרה מערביים. במהלך השנים כתבתי על אותו ביקור במאמרים ובספרי כלה אמריקנית בקאבול.

איראן חזרה לחיי כאשר רזא בראהני, אינטלקטואל איראני וראש תנועת סטודנטים נגד השאה, פנה אליי באמצע שנות ה-70. הוא סיפר לי שעונה, נדד ממקום למקום, ערג לנפילת השאה ול"מהפכה". כשאייתולה חומייני עלה לשלטון, רזא שב בהתלהבות למולדתו. תחילה הזמין את קייט מילט להרצות בטהראן ביום האישה הבינלאומי. היא נעתרה — וטיפשותה עלתה לה במעצר. הייתי נסערת: איך נשחרר אותה? למרבה המזל, חומייני שחרר אותה לבסוף.

רזא הזמין גם אותי להרצות ביום האישה הבא. אמרתי לו שלמדתי כבר על שבי הנשים כשהייתי בקאבול, ולעולם לא אגיע לאיראן תחת שלטון המולות — אלא אם יתלווה אליי גדוד מרינס מלא וכל יחידות העילית האפשריות. תחילה התאכזב. אחר כך לגלג עליי.

תוך שנים מעטות, גם הוא נמלט מאיראן לקנדה. הרי היה טורקי אזרי. המולות החלו לרדוף אותו ואת רעיונות השחרור המרקסיסטיים שהחזיק בהם.

פגשתי את כנופיות הרוחות השחורות של חומייני כבר בוועידת האו"ם בקופנהגן ב-1980. הן באו להאשים את ישראל בפשעים, ושיתפו פעולה בשמחה עם הסובייטים ועם הליגה הערבית נגד ישראל וארצות הברית. פגשתי כמותן שוב בכנס בניו-יורק, כשעמדתי לצדן של האיראניות והאפגניות האמיצות, אשר הביכו אותן עד שנאלצו לעזוב את האולם.

אוי, כמה כולנו חווינו את המאורעות שאחר כך — חטיפת הדיפלומטים האמריקנים, הדיכוי וההוצאות להורג של מתנגדים ונשים, התליות בעגורנים, אונס האסירות בטרם הוצאו להורג, רדיפת נשים סוררות או כאלה שחיג'אביהן זזו מעט, הטרור על העם כולו. תמיד דיברו בגלוי על השמדת ה"שטן הגדול" (אמריקה) וה"שטן הקטן" (ישראל).

כבר ב-2003-2004 היה לי ברור: איראן היא "ראש הנחש", ובצירוף עם קטאר — מממנת הטרור והג'יהאד העולמי. אמרתי זאת וכתבתי זאת. קיוויתי שארצות הברית, כמעצמה החזקה בעולם, תבלום מימון זה ותעצור את תכנית הגרעין.

אף נשיא אמריקני לא עשה זאת, למרות התקפות רבות על חיילים אמריקנים במזרח התיכון. כן, רונלד רייגן שחרר את בני הערובה בטהראן; ג'ימי קרטר לא עשה זאת. במאה ה-21, גם בוש הבן, אובמה וביידן לא פעלו.

במהלך השנים יצרתי קשרים עם רבות מנשות איראן — בהן מנדא ארווין ובתה בנאפסה זנד. מנדא ייסדה את "ברית נשות איראן", וכתבה ספר על אלות האם הקדומות של פרס בשם אגודת הנשים הסודית: ההיסטוריה של נשות איראן האמיצות. בעלה היה אסיר פוליטי, עונה קשות, ולבסוף קפץ מחלון אל מותו. פעלנו יחד בכנסים של מתנגדי האיסלאם בקופנהגן וברומא.

קראתי את כל ספרי הנשים האיראניות שמצאתי — ובראשן עזאר נפיסי, רויה חקקיאן, מרז'אן סטרפי, וגם את סיפור השבי של בטי מהמודי. אך דבר לא משתווה לסיפורה המצמרר של סקילתה של סוראיה מ. מאת פרידון סהבג'אם: עיירה איראנית קטנה שבה בעל שקרן מעליל על אשתו כדי לרוצצה בעזרת בני הכפר. סיפור אמת מחריד, שהשתמשתי בו פעמים רבות להמחשת אפרטהייד מגדרי תחת חוקי השריעה — זוועות שאינן נובעות מאימפריאליזם מערבי. סיירוס נורסטה הפיק עליו סרט מזהיר.

שום דבר לא משתווה לאומץ של נשות איראן. שום דבר.

לאחרונה קיבלתי קובץ (מזויף) של תרגום ספרי אכזריות נשים כלפי נשים לפרסית. הכריכה כה יפה עד שתליתי אותה מולי בעת כתיבתי. חבורת אמיצות הזמינה אותי לשיחת זום. אמרתי להן שאני ידועה כ"איסלאמופובית" וכציונית. הן השיבו שאינן נבהלות — הן רוצות לשוחח.

וכך נפגשנו: נשים איראניות מתוך איראן ומחוצה לה — פמיניסטיות ומתנגדות למשטר.

שלא כמו סטודנטיות אמריקניות שחובשות חיג'אב מרצון, הן מסכנות את חייהן כשהן מסרבות. הערצתי להן נצחית.

מי ייתן ואזרחי ישראל יינצלו מכל פגיעה. מי ייתן וחיילינו בעזה ובגבול הצפון ישובו בשלום. מי ייתן וטייסינו המדהימים, התוקפים את מתקני הגרעין בטהראן, נתנז, איספהן וכרמאנשאה, ישובו חיים ומלאי תהילה.

עם ישראל חי.