מגיבורי חיל האוויר ועד לילדים היורדים באומץ למקלטים — כולם שותפים למאבק שמנהלת ישראל בימים אלו על עצם קיומה.
ילדי ישראל אמיצים. אזעקת צבע אדום נשמעת, ובשעה שלוש לפנות בוקר, כשהם עדיין חצי לבושים, הם רצים עם הוריהם למקלטים. הילדים מדלגים על מדרגות תלולות ומאובקות, ונכנסים לחדר חשוך שבו, לכל היותר, מונח מזרן על הרצפה. עיניהם פקוחות לרווחה, אך הם שומרים על קור רוח. אין בכי. גם כאשר מציעים להם מים או עוגייה, הם מנידים בראשם בשלילה.
עוד כתבות על מבצע עם כלביא
הם מחכים לרעש הפיצוץ — הוא מגיע. שלושה או ארבעה פיצוצים נשמעים בזה אחר זה. הילדים שואלים בשקט, ללא סימן של חרדה: היכן פגע הטיל? האם יירטנו אותו? האם חדר לשטח ישראל? הרדיו אינו מוסר את כל המידע, כדי לא לגלות סודות לאויב. לאחר מכן, כשמתחילים להתכונן ליציאה מהמקלט, הילדים מזכירים להוריהם להמתין עשר דקות, כמתחייב מההנחיות, ולבדוק בטלפון הנייד אם פיקוד העורף התיר את היציאה.
הכי מעניין
במקביל, על מסכי הטלוויזיה בישראל נפרשת תמונה יוצאת דופן: עיתונאים, שלרוב עסוקים במאבקים פוליטיים פנימיים ובהתקפות על ראש הממשלה בנימין נתניהו, משדרים שעות ארוכות בגאווה על המבצע יוצא הדופן של המדינה הקטנה הזו — מדינה שנאלצת שוב לעמוד מול הרודנים האכזריים ביותר בעולם כדי לשרוד.
ללא נאומים חוצבי להבות, הם מדברים בהערכה על טייסי חיל האוויר שהובילו את התקיפות באיראן. על המסכים נראים גם מראות ההרס של בניינים ברמת-גן, שהותקפו קודם לכן על ידי טילים איראניים. בערוץ 12 יושב עיתונאי המזוהה עם השמאל לצדו של אלוף בצה"ל במדים, ומסביר כיצד הצליחה ישראל להשמיד בתוך שעות ספורות חלק ניכר ממערך הנשק הקטלני של איראן, במבצע אווירי מורכב במרחק של יותר מ־1,600 קילומטרים.
העם בישראל מבין דבר שהעולם מתקשה לתפוס — ההישרדות קודמת לכל, וישראל תפעל במיומנות, ביעילות ובדיוק כדי להבטיח אותה
הם נזכרים בהפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב־1981 ובהשמדת המתקן הגרעיני בסוריה ב־2007. אז, כמו היום, הובילה ארצות הברית את גלי המחאה בזירה הבינלאומית, אולם המסר נשאר ברור: ישראל תעשה כל שנדרש כדי לשרוד.
העם בישראל מבין דבר שהעולם מתקשה לתפוס — ההישרדות קודמת לכל, וישראל תפעל במיומנות, ביעילות ובדיוק כדי להבטיח אותה.
העולם חייב לזכור מהי איראן ומה עוללה. מתקפת הטרור הרצחנית בדרום ישראל ב־7 באוקטובר 2023 תוכננה בשיתוף פעולה הדוק עם איראן. חיזבאללה — שליחה בלבנון — היה ערוך להצטרף למערכה, כמו גם שלוחות איראניות בסוריה ובעיראק. כולם המתינו לרגע בו יוכלו לשלב כוחות ולנסות להשלים את החזון להשמדת ישראל.
מאחורי התכנון עמד המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, יחד עם משמרות המהפכה האסלאמית (IRGC), אשר ניהלו בקור רוח, בקנאות ובאכזריות את חלוקת המשימות במבצע שנועד להביא להכחדת העם היהודי.
בכספה, הקימה איראן מפעלי נשק, פיתחה יכולות סייבר מתוחכמות, גייסה מדענים, האיצה את העשרת האורניום, ואימנה רוצחים מדרום אמריקה ועד עזה — והכול במטרה אחת: לרצוח יהודים.
עם כלביא: שריפות במפעל נפט בעקבות תקיפה ישראלית בטהרן | צילום: EPA
עם כלביא: אש ועשן עולים מבית זיקוק לנפט בדרום טהרן, איראן | צילום: EPA
עם כלביא: צילומי לווין של אתרי הגרעין האיראני | צילום: AFP
בערב שבו משטר האייתוללות היה קרוב מאי פעם להשלמת הפצצה הגרעינית הראשונה שלו, ישראל הבינה כי עליה לפעול. כפי שאמרה בעבר ראשת הממשלה גולדה מאיר לשר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר במהלך מלחמת יום כיפור: "אל תדאג. יש לנו נשק סודי — אין לנו לאן ללכת".
האמת הזו מלווה את העם היהודי לאורך דורות של רדיפות ומלחמות — והיא ממשיכה להדהד גם היום.
רק אתמול סיפרה סבתא מהדרום, שביתה נהרס בפגיעת טיל: "הנכדה שלי, בת שלוש וחצי, שאלה אותי על הרעש מחוץ לדלת. אמרתי לה שאולי משהו נפל. ישנו במקלט עד הבוקר — שקטים, נעולים — וכעת, הבית איננו. אבל אנחנו חיים."
המילים האלו — "אבל אנחנו חיים" — עומדות בבסיס כוחה של ישראל.
למרות שישראל מתמודדת פעם נוספת עם איום קיומי — הפעם לא רק מול חמאס, אלא מול כל הציר האיראני — היא שורדת. אחרי שנתיים של לחימה בעזה, חיילים ומילואימניקים ממשיכים לחצות לשטח האויב. אבות ובנים, אחים ואחיות, מסכנים את חייהם במלחמה שבה המוות איננו מושג מופשט. ישראל כבר איבדה יותר מ־1,000 חיילים, חוותה זעזועים כלכליים, קברה ילדים וראתה קהילות שלמות נעקרות ממקומן.
החוסן הישראלי אינו תוצאה של חישוב פוליטי — אלא אינסטינקט הישרדותי מושרש
ובכל זאת, המשפחות — ובעיקר הנשים — ממשיכות לשאת בעול. אמהות המגדלות משפחות גדולות לבדן בזמן שבעליהן משרתים בחזית; קהילות הבונות את עצמן מחדש בשקט ובעקשנות. זוהי התמצית שאיראן ושלוחותיה אינן מצליחות להבין.
החוסן הישראלי אינו תוצאה של חישוב פוליטי — אלא אינסטינקט הישרדותי מושרש, מחודד על פני מאות שנות גלות, רדיפות ורצח עם. עם שלמד לעבד את האדמה תוך לימוד תורה, לבנות מדינה מודרנית בעוד עשן אושוויץ עוד עולה באופק — אינו יירתע מטילים או מתעמולה.
ובכל זאת, במערב יש מי שממשיך לטעון כי מדיניות המלחמה של ישראל היא התאבדותית, או שנתניהו מוביל את המדינה לאבדון. אלה טועים — בהיסטוריה ובהבנת המציאות.
איראן שגתה טעות קשה כשהבינה את הקרעים הפנימיים בישראל כקרקע פורייה למתקפה ב־7 באוקטובר. חמינאי האמין שזה הרגע לפרק את ישראל מבפנים בעזרת חמאס ויחיא סינוואר, תוך הסתמכות על חסן נסראללה וחיזבאללה שינצלו את המומנטום. הוא טעה.
הוא האמין כי טקטיקת האימים של חמאס — שימוש באזרחים כמגן אנושי והצפת העולם בגל אנטישמיות בשקרי "רצח עם" — תגרום לישראל להיתפס במלכודת בינלאומית. הוא האמין שהחזקת בני הערובה תהווה מלכודת מבריקה ומדממת. במידת מה צדק. אך הוא טעה בחישוב התגובה היהודית.
מה שלא הבין — ומה שאויבי ישראל כולם עדיין אינם מבינים — הוא שהעם היהודי אינו הולך למות בשקט. הוא אינו נכנע לטרור. הוא מכה בו בשורש.
עוד לפני הגן, ילדי ישראל יודעים לומר: "עם ישראל חי."
זו איננה הצהרה ריקה — זו מציאות יומיומית של עם שהלך שוב ושוב על סף ההכחדה ובחר להילחם. זהו המסלול הניסי שעליו פסע העם היהודי — במלחמות, בגלות, במצור — וכעת, מול עוד מתקפה של אנטישמיות גלובלית ותוקפנות אזורית.
ואולי המגמה מתחילה להשתנות: ירדן, סעודיה, מצרים ואפילו סוריה יירטו טילים איראניים מעל שמיהן. לוחות הטקטוניקה האסטרטגיים נעים. מתהווה יישור כוחות חדש — אולי אף חשבון נפש.
אויבי ישראל ממשיכים להאמין שניתן יהיה לשבור אותה באמצעות טילים או תעמולה. הם טועים. מולם עומד לא רק מדינה — אלא עם שלם, שעבורו הישרדות איננה אפשרות — היא עצם הקיום.