אנשים שחיו בארץ בזמן שהפסוקים התרחשו במציאות, לא ידעו זאת. אלה שחיו בין אותיות הפסוקים, בין השורות ובין הדפים לא הבינו את זה בזמן אמת.

הם התעסקו ביום-יום, בלסגור את החודש, ברכילות האחרונה בירושלים ובהזמנה של העצים שהזמינו מצידון.
חלקם כנראה בכלל לא הכיר את הנביאים בתנ״ך וחלקם האחר כנראה זילזל בהם, היה שקוע בציניות המרדימה של השגרה.
הם בטח לא חיו בתודעה שהנה, הפסוקים מתרחשים.

זכינו לכתוב כעת את הפסוקים.

פסוקי גבורה ורעות, פסוקי תקומה וגאווה לאומית, פסוקים שממצבים את מדינת היהודים כקו ההגנה וכחומת המגן של כל העולם הנאור והמוסרי אל מול האידיאולוגיה המוסלמו-נאצית שבראש הנחש שלה עומדת איראן.

כעת, מחדדת ביתר שאת ההכרה בדבר האחריות המוסרית שלנו כעם - למחות את הרוע, את הסכנות לחופש ולערכים האנושיים, לייצג את הטוב והאור בעולם ולוודא שאלו יוצאים לפועל.

עוד נשב עם הנכדים והנינים שלנו ונספר להם איך הפכנו את המערכה על פיה, איך עם חבול ומושפל קם כלביא והתנשא כארי.

עוד מאה שנה, כשישראל תהיה מעצמה עולמית, עם בית מקדש בראש ההרים וצדק חברתי נהדר, יספרו בשיעורי היסטוריה איך הנס הזה קרה, על איך לקחנו מגילת קלף וכתבנו עם מטוסינו את ההיסטוריה.

זה זמן לתודעה היסטורית.

שחררו את "כן ביבי - לא ביבי", את הרכילות ואת העסקנות הפוליטית הקטנה ותהיו בשקט - כותבים כאן פרק תנ"ך.

עם הספר לא מפחד מביוגרפיה ארוכה.