תשמעו סיפור, לפני שבע שנים בערך למדתי בתכנית לאוטמן באוניברסיטת תל אביב, והתוכנית הזו העניקה לי את הזכות להיכנס לכל קורס באוניברסיטה. יכולתי ללמוד פיזיקה ואנטומיה וקרימינולוגיה ומחשבים ומדעי המוח וביולוגיה ימית, יכולתי להרחיב את אופקיי, לצאת מאזור הנוחות שלי, לפתוח את הראש ואת הלב! אבל האמת היא שרוב הקורסים שלקחתי בימי התואר היו בבניין גילמן, בחוג לספרות, במרחבי האינסוף של הספרות העברית. זה הבית שלי בעולם.

והיה באוניברסיטה מרצה אחד שמאוד מאוד אהבתי, פרופסור אורי ש' כהן שמו, הוא איש מצחיק ודרמטי ופומפוזי, שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, ולוקח את הספרות ברצינות גמורה. השיעורים שלו היו מלאי אנרגיה, מלאי פאתוס, מלאי אהבה, וכל הסיכומים שלי מהשיעורים האלה מלאים בסימני קריאה, ובהערות קטנות שכתבתי במחשב – "וואו", "לא יאומן!", כי באמת שבשיעורים שלו הרגשתי שהשירים והסיפורים שאנחנו קוראים הם וואו אחד גדול. ושהוואו הזה הוא לא ייאמן. והיה לו קורס אחד, על לאה גולדברג. לא קורס, סמינר. ולסמינר הזה אורי קרא "האפשרות של לאה גולדברג". ואני לא הבנתי את השם הזה, של הסמינר. לא הבנתי מה הוא רוצה. לא הבנתי את המילה אפשרות, מה הקשר אפשרות. וגם במהלך הקורס, כשקראנו שירים ואהבנו שירים ואהבנו את לאהלה שכתבה אותם, גם אז, לא ממש הבנתי את המילה אפשרות. אבל לא התעכבתי על זה יותר מדי. אם הוא רוצה אפשרות שיהיה אפשרות. העיקר שאנחנו קוראים ולומדים על לאה גולדברג.

אני זוכר שלמדנו שם, בשיעור של אורי, למדנו את השיר "שעה אחרונה". זה שיר קטן ויפהפה שלאה גולדברג כותבת ומפרסמת בשיא ימי מלחמת העולם השנייה. בימים שבהם אלתרמן ושלונסקי מגייסים את שירתם לתקומת האומה – לאה כותבת שיר על הרגע שבו השמש שוקעת – "הִיא תָּבוֹא בְּמַגָּע הַשְּׁקִיעוֹת הַגְּדוֹלוֹת, בְּבִרְכַּת בְּדִידוּתֵנוּ בָּאוֹר. עַד עָמְקוּ הַיָּמִים כְּעֵינֵי אַיָּלוֹת, עִם שַׁלֶּכֶת סְתָרִים עַל הַיְּאוֹר. עַד נֵצֵא אֶל הַגַּן, וְהַשַּׁחַר הִקְדִּים, וְלִבֵּנוּ כָּרַע וַיִּשְׁתֹּק. מוּל שַׁלְוַת הַפֵּרוֹת הַבְּשֵׁלִים, הַכְּבֵדִים, הַיּוֹדְעִים אֶת מוֹתָם כִּי מָתוֹק". זה השיר שהיא כותבת. זה הקלוז אפ שהיא מתעקשת להזכיר לנו, פירות בשלים וכבדים ומתוקים נרקבים על עצים, בימי התופת של מלחמת העולם.

וזו האפשרות שהפרופסור דיבר עליה! זו האפשרות של לאה גולדברג. הייתי צריך לחוות את המלחמה האיומה הזאת על בשרי, כדי להבין על איזו אפשרות הוא דיבר. זו האפשרות לזכור פירות בשלים בימי מלחמה. זו האפשרות לזכור על מה נלחמים בעצם. וכך כתבה לאה מאמר לעיתון בשנת שלושים ותשע, בו היא מסבירה בפשטות ובחסד למה היא לא מוכנה לכתוב שירי מלחמה, "יש כמה דברים בעולם, פשוטים ופרימיטיביים, שאני מאמינה בהם. אני מאמינה באמונה שלמה, שאם יש ערך לחיי אדם, הרי הוא, בעיקר, בדברים הקיימים מיום היות האדם - "כי מתוק האור, וטוב לעיניים לראות את השמש".אני מאמינה, כי נעים יותר לשמוע את השירה הטיפשית ביותר של גן ילדים מאשר את קולות התותחים מן הטיפוס המשוכלל ביותר. אני מאמינה, שהגוף החי, החם, הנושא בקרבו אפשרויות של אהבה וסבל לכל צורותיהם, גופו של האדם החי, חשוב לחיים אלה מכל הגוויות של ההרוגים (ואפילו הם גיבורים) בשדה הקטל. משום שאדם חי - המסוגל לחשוב, לאהוב, לשנוא, לשנות סדרי עולם – ערכו רב יותר מערכם של כל החפצים הדוממים. ולעולם יהא שדה שיבולים טוב ויפה משממה, שעברו עליה הטנקים, ואפילו מטרתם של הטנקים הללו נשגבה ביותר.

אני מאמינה, כי לא ייתכן שאין דרך למגר את הרשע בעולם, אלא על ידי טבח האדם! כי עצלות המחשבה היא זו, המובילה אותנו תמיד בדרך האחת והסלולה, אם גם סלולה היא בעצמותיהם של מיליוני אנשים. ומכאן לי ההכרה העמוקה, שהמשורר הוא האיש, אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר אהבה - אלא הכרח! משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק. אלא חובה! החובה להזכיר לאדם, כי עדיין אדם הוא. להזכיר לאדם, כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם. כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי גם לו, לאדם, לאהבם, להעריכם, לשמור עליהם. ואם יבואו ימי אסון וערפל, ועיניי, אשר למדו לאהוב ירק האילנות ואת אודם השקיעות, לא תראינה בעד הכדורים והפצצות אלא כדורים ופצצות, וקללתי שבעתיים את העיניים הללו, וידעתי כי בגדתי באהוב עליי ביותר – בשירה".

איי איי אייי! ככה לאהלה כתבה. זו האפשרות שלאה מציעה לנו. לקוראים שלה, לתלמידים שלה. לאוהבים שלה. גם עכשיו, כשחיילינו נופלים, כשחטופינו נמקים, כשנפשותינו רפות ועייפות, כשעינינו טחו מלקרוא את דיווחי החדשות, גם עכשיו, דווקא עכשיו, יש פירות על העצים, יש ילדים רכים ששרים מול גננות אוהבות, יש בני אדם שחיים את חייהם מתחת אורה המתוק של השמש. יש חיים, יש עולם, יש בני אדם, יש שיבולים ירוקות בשדות, ופירות מתוקים על ענפים. ויש בשביל מה לחיות. זו האפשרות של לאה גולדברג. זו האפשרות שלה עבורנו בימי המלחמה. וזו כל התורה כולה.