הכול התחיל בבר שנקרא "הסילון", מוסד ותיק בתל־אביב. אני לא מרבה לצאת למסיבות, מסעדות וברים. כמאמר אריק איינשטיין, אני אוהב להיות בבית. אבל אדם חייב ברייק, והברייק שלי הוא בשישי בצהריים. מכיוון שאני נשוי לדוקטור, שבתפקידה השני היא גם מלכה, היא מאפשרת לי כמעט בכל שישי לקחת הפסקה מהילדים ומהניג'וסים שלהם ולשבת עם החברים על איזו כוסית ויסקי ושיחה או שתיים או שבעים על כדורגל. אז במשך תקופה לא קצרה היינו פוקדים את "הסילון", שמקבץ בחובו לא מעט אנשי שמאל תל־אביבים שחלקם היו נהנים לשבת, לשתות כוסית, ולהביט בנו בבוז קיומי.

השותף הוותיק שלי לישיבות שישי כבר עשור הוא יורם בנציון, חברי משכבר הימים, אוהד בית"ר שרוף, שלמד איתי בקורס קופירייטרים לפני עידנים ואפילו גרתי איתו תקופה ברווקותי. הוא אחד האנשים היחידים בעולם שאשכרה הצלחתי לשמור איתו על קשר. ביום שישי אחד ישבנו בנציון ואני, וספגנו מבטים משולחן סמוך. ברמקולים התנגנה מוזיקה מדכדכת של הקיור, או הסמית'ס או הרוציםלמות'ס, לא זוכר. בשלב מסוים הנחתי את כוס הוויסקי שלי בהפגנתיות על השולחן ואמרתי לו "בנציון, נמאס לי". אנחנו אנשים שמחים שיושבים במקום עצוב. חייבים לשנות את זה. "לאן אתה רוצה שנלך", הוא שאל בעצלנות שכולה אומרת "תן לשבת, נודניק". אמרתי לו: "לא יודע, איפה שירגיש לנו שמח - נעצור".

התחלנו לצעוד ברחוב המלך קינג ג'ורג' (מהטעויות האהובות עליי, ברמת "כדור כדורגל"). בכניסה לשוק הכרמל אמר בנציון שטוב שניסינו אבל "בוא נחזור לסילון". אמרתי לו שאני מסרב להיכנע. ניכנס לשוק, אולי נמצא משהו. הוא אמר שלא מתאים לו לשבת על כוס סלרי. אמרתי לו שבלי אמונה גם צסק"א לא הייתה אוכלת אותה, והרגשתי זקן יותר מאי פעם. התחלנו ללכת בשוק הכרמל.

פנינו ימינה והתחלנו לצעוד ברחוב המקביל לשוק. חלפנו על פני פאבים ומקומות מגניבים, אבל אף אחד מהם לא נתן לי כאפה של שמחה אז המשכנו ללכת. ואז, רגע לפני שהתייאשנו וחזרנו מבוישים לסילון בתקווה שיקבלו אותנו שוב, שמעתי מרחוק צלילי בוזוקי. כמו כלבים שמחפשים פטריות כמהין המשכנו לצעוד בשוק, לעבר קול הבוזוקי ההולך ומתגבר. אחרי כמה דקות הליכה הגענו ל"ג'דה", כפי שנכתב בשלט ענק עם תמונה של סבתא תימנייה מבוגרת.

"רוצים לשבת?", שאלה אותנו בחורה נחמדה. בנציון נראה ספקן. אמרתי לו: "בנציון, אני מרגיש ששמח פה". מאז אנחנו שם כבר שנתיים.

ספרו לג'יימס בונד

הבחורה הנחמדה הייתה נועה, הנכדה של ג'דה ("סבתא" בתימנית). בבר שלה אפשר לצד הבירה להזמין ג'חנון טוב, ליד הוויסקי קובנה, ובין לבין לשתות קוקטייל חוואייג'. ברמקולים, כל הזמן, מוזיקה שעושה שמח. שילוב של אנרגיות טובות, מוזיקה כיפית, וריח של סלרי ופטרוזיליה משקי הקניות של האנשים העוברים בשוק.

נועה עשתה כבר יותר ממאתיים ימי מילואים, אגב, ובמהלך המלחמה פתחה את הבר בשתי ידיה. אני מחבב אותה: ישראלית שלא רואה אף אחד ממטר ויכולה לתת לך את החיוך הכי גדול בעולם או לשאוג עליך אם אתה קורא לה בזמן שהיא מקבלת הזמנה מלקוח.

כל עם ישראל עובר בשוק הכרמל בשישי, ובכל פעם אנחנו מספחים לשולחן מישהו שסתם עבר עם עגבניות ומלפפונים ונשאר לספר לנו סיפור ולשתות כוסית. פעם יושבים איתנו מפונים מהצפון שעברו לתל־אביב ומאז כבר חזרו הביתה אבל קופצים לבקר, פעם שוטר שנחלץ להגן על אופקים ב־7 באוקטובר ומאז נמצא בשוק בכל יום שישי ומנסה להבין איך זה קרה לנו, פעם בחור מסיאטל שהגיע למילואים כמה ימים אחרי 7 באוקטובר ומאז החליט שעם כל הכבוד לסיאטל זה הבית שלו, ופעם מישהי שנשכבה על הרצפה כשהייתה אזעקה לפני שלושה שבועות, וכשניגשתי אליה לראות שהיא בסדר גיליתי שהיא נקרעת מצחוק על הרצפה: היא תושבת העוטף, ובשבילה זאת תרפיה, להיקרע מצחוק בכל פעם שיש אזעקה.

עוברים שם כולם. אנשים שחולים על הפטריוטים וגם אנשים שלא סובלים את העובדה שאני נושם. אני מתפרק שם, באמת, צורח חיים משה ועופר לוי ואתניקס יחד עם כל השוק, ואז נרגע כי יש חטופים וחברים בחזית, ואז שוב צועק, ושוב נרגע.

הפקחים שמציקים לנועה כבר הפכו לאטרקציה בשבילנו. אנחנו מנסים לשחד אותם בצ'ייסרים אבל הם אומרים שאסור להם לשתות כשהם בתפקיד. ספרו את זה לג'יימס בונד. בחייאת, חולדאי, אז כיסא חרג מאיזה קו. בכל שבוע לתקוע עוד קנס ועוד קנס למישהי שבנתה עסק בשתי ידיים? תרגיע, אנחנו רוצים לשמוח, ואין הרבה הזדמנויות.

לכל חייל שעובר אנחנו נותנים צ'ייסר, חיבוק ומילה טובה, והוא נותן לנו קצת רוח וחיזוקים מהחזית. המבט שלהם כשמזמינים אותם לשתות, לשבת ולספר שווה הכול. אפילו התיירים התחילו לחזור. אני זוכר שהתלוננו שכל תל־אביב תיירים ואתה לא שומע כבר עברית, ועכשיו כל תייר הוא כוכב מבחינתי. תן לי ערימות של צרפתית, אנגלית ופלמית, רק להרגיש שאנשים מהעולם חזרו לכאן.

וזה לא שלא היו לי שם חוויות מעצבנות. היו גם היו. צעקו לי "בוגד", צעקו "עוכר ישראל", זקן רגזן קילל אותי במשך חמש דקות קללות איומות. אמרתי לנועה שעל כל קללה מקורית היא מביאה לי צ'ייסר. שתיתי עשרים. סחטיין על הקשיש היצירתי.

אני חוזר הביתה קצת שיכור, קצת עייף, הרבה מחייך. הג'דה בשוק הכרמל הוא ללא ספק מיקרוכורכום של החברה הישראלית. לפני שנה וחצי היה ריק, לאט־לאט נהיה עמוס יותר. אנשים רוצים לשמוח קצת, רוצים חיים משה, רוצים ג'חנון וחוואייג'. אז תודה לנועה על פיסת נורמליות, ותודה גם לעם ישראל שעובר וצועק "תמשיכו ככה". תרגישו בנוח להגיד שלום אם אתם עוברים, ותזכרו, אם לא שמח לכם במקום שאתם נמצאים בו, אל תפחדו להתחיל ללכת. אולי תמצאו ג'דה משלכם.

יום טוב 33 תל־אביב. תגידו שלום. או תקללו, אני שם.