הכובע הירוק והתספורת של גרטה הזכירו לישראלים מסע תנועה

שפע הבדיחות שרצו פה השבוע על גרטה לא יצילו אותנו ממשבר ההסברה, אבל הן כן משקפות מבט אופטימי ורוח לאומית בריאה

תוכן השמע עדיין בהכנה...

גרטה תונברג בהגעת המשט שלה לישראל | דובר צה"ל

גרטה תונברג בהגעת המשט שלה לישראל | צילום: דובר צה"ל

עוד כשגרטה טונברי הייתה בדרכה לעזה הדוויה, חמושה בתקווה, סלולרי במצב סלפי, טיטולים, אורז והרבה יחסי ציבור, ועוד לפני שידענו איך הכול ייגמר, הרשתות בישראל כבר חגגו עליה. ביום שני, אחרי שכולנו נשמנו לרווחה והבנו שההשתלטות על היאכטה הייתה שקטה (תודה רבה א־לוקים וחיל הים), בכלל יצא מהגולשים פרץ בלתי נשלט של יצירתיות. קורט של AI, שתי כפות פוטושופ וקצת זמן פנוי הניבו יבול של סרטוני גרטה, הנפשה ותמונות מהונדסות שלה. היא הפכה לסוכנת נסיעות שמציעה חבילות טיול בשכונות שונות בעזה, לילדה קטנה שעושים לה אמבטיה, לנערה שיוצאת לטיול שנתי, או לאחת שמגיעה לארץ ובעצם מקבלת קופון הנחה לשבוע הספר.

כל מי שהיה פה השבוע, נתקל באינסוף בדיחות על כריך הפסטרמה העטוף בניילון שהוגש לפעילת הסביבה הטבעונית (של מי הסנדוויץ' הזה, ואיך דווקא החברה הזו לא עשתה את סיבוב יחסי הציבור המתבקש?), ואפילו בהדמיה של גרטה נוגסת בכריך הזה. הכובע הירוק שלראשה, המצוף הכתום שלבשה והתספורת שמתאימה לאופנת שנות השמונים, עוררו אינסוף זיכרונות ישראליים על קיאקים ומסעות של תנועת הנוער. והיו גם דפי פייסבוק רשמיים של עיריית ירושלים, עיריית רמת־גן וכמובן עיריית אשדוד שהפכו את הסיטואציה לבדיחה.

אפרת קדרי

| צילום: אפרת קדרי

לקינוח קיבלנו תמונה של פעילת הסביבה הסופר־פוליטית במטוס, מגורשת בחזרה לביתה. גרטה, נזכיר, גרמה לאימה לבצע ויתורים מפליגים בקריירה שלה. האם, זמרת אופרה בינלאומית, דאגה לשלומה הנפשי של בתה ולכן צמצמה מאוד את טיסותיה בעולם. והנה עכשיו גרטה על מטוס, יושבת בשקט במושב לא מאוד נוח.

הכי מעניין

אם להיות כנה, יש מצב שטיפה נסחפנו עם כל הבדיחות האלה על אירוע שיש לו גם צדדים רציניים מאוד. אבל כאלה אנחנו, ברגע שאפשר לצחוק אז יאללה מסתערים. בעיניי זה בריא ואפילו הכרחי.

המשט סיפק עוד כמה קטעים סופר־ישראליים, כאלה שיכולים לעצבן ביומיום, אבל הפעם הם התאימו בול. משט הסלפי, כפי שהוא כונה, סוּקר באינטנסיביות על ידי ערוצים זרים. בתחילת השבוע הם הציבו מצלמות מול חופי אשדוד וצילמו את העיתונאים שלהם, או כך התכוונו לעשות. החבר'ה על החוף לא נתנו לעיתונות הזרה להיות לבד לרגע. בעזרת דגלי ישראל, השיר "אין מקום אחר" של משינה ומצב רוח טוב, הם הבהירו מה הם חושבים על המשט ועל השידור. במקרה אחר, שבו שידר עיתונאי קטארי, מישהו הניף דגל ישראל בשקט מאחור, ואדם אחר עבר שם "במקרה" והפריע באופן שיטתי לצילום. לא היו שם אלימות, ויכוחים או התנצחות. סתם הידחפות בכיף עם אג'נדה לאומית וחיוך.

בכל הבדיחות, הסרטונים וההדמיות אין־קץ שרצו כאן בשבוע האחרון (גרטה, את אשכרה יכולה להוציא ליין של מרצ'נדייז מהסיפור הזה), אין הרבה תחכום או חשיבה מעמיקה. זה לא מה שיציל אותנו מהמלחמה, מהשכנים האכזריים שלנו או מהאנטישמיות בעולם, וזה גם לא יפתור את הברוך של ההסברה הישראלית. מה כן יש כאן? קריצה, חיוך וקצת הומור שנובעים מאהבה למדינה הזאת ולעם הזה. וזה שווה הרבה, הרבה מאוד.

ברירת שמשון

בשנה שעברה הייתי עמיתה בתוכנית קצרה ומחכימה של מרכז מורשת בגין. לבושתי זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בכתבים מרתקים של זאב ז'בוטינסקי ושל הוגים נוספים מהאזורים האידאולוגיים שלו. הכותרת של המחזור שלנו, שהכיל אמנים, הוגים ועיתונאים הייתה "לצחוק". למדנו, נחשפנו לעשייה האמנותית של העמיתים והתבקשנו לחקור גם את ההוראה של ז'בוטינסקי "לִמדו לצחוק", שנמצאת בסוף הרומן המפורסם שלו "שמשון". ברומן הזה ז'בו מתפרע עם פרשנות משלו לסיפור התנ"כי של שמשון, ומוסיף לו עלילה כיד דמיונו המפותח (מאוד!).

במאה השנים שחלפו מאז כתיבתו של "שמשון", נטו תלמידיו ופרשניו של ז'בו לאתר בחיבור הזה את עיקרי תפיסותיו בנוגע למדינה, היחס בין העמים, מנהיגות, צבא ועוד. בסוף הספר מצווה שמשון את משפחתו ובני עמו שני דברים, אבל אחר כך הוא מתחרט והופך את הצוואה לשלוש הוראות. הוא מבקש מהם לקבוץ ולצבור ברזל, לשים עליהם מלך ו... ללמוד לצחוק. כן, ככה. הברזל הוא העוצמה הכלכלית והחומרית שעליה מבוססת מדינה ושבלעדיה אין לה יכולת קיום והתפתחות. הציווי על מינוי מלך מסמל את חשיבות הריבונות וההסתופפות תחת ממשלה אחת במקום הביזור לשבטים. אבל מה פשרו של הציווי ללמוד לצחוק?

הכובע הירוק, המצוף הכתום והתספורת בסגנון שנות השמונים עוררו אינסוף זיכרונות ישראליים על קיאקים ומסעות תנועה

ז'בוטינסקי, סופר ואיש תרבות שהיה רחוק מאוד מדמותו של שמשון הגיבור השרירי שהוא צייר בספרו, היה מודע לחשיבותה של הרוח. בלי ספרות, מחזאות ושירה, גם ברזל ומלך לא יצליחו להניע את העם. הרוח היא שגורמת לאנשים לקום בבוקר, והיא שקובעת את הכיוון של הספינה כולה. הצחוק הוא התרבות.

אבל זה לא רק זה. יש משהו בהומור, בצחוק ממש, שמאפשר לאוורר את הרגשות, גם את הקשים ביותר. הוא מתיר להביט בפגמים, לא להיבהל מהם ואפילו לצחוק מהם. ההומור, גם זה העצמי ואולי בעיקר הוא, מאפשרים לברזל להיות קצת יותר גמיש ולמלך להיות יותר אנושי. הם מאפשרים למדינה להיות שלמה יותר, לסלוח לעצמה לפעמים, ולא רק לדון בכובד ראש על כל הבעיות והאתגרים והקשיים. או לפחות לנשום בין לבין.

ולבסוף, היכולת לצחוק ולשמוח מגיעה מתוך מבט אופטימי על החיים. גם אם לא פשוט פה וגם אם מאתגר לפעמים (וואי וואי, איזו לשון המעטה), עדיין לא כל חוק שלא אוהבים הוא קץ הדמוקרטיה, ולא כל צעד של הממשלה הוא אסון. לא הכול רע. הצחוק מאפשר להרגיע את ההיסטריה, להשלים עם המצב ולהזרים אנרגיה חיובית של אמונה ועשייה. וזה כבר ממש תנאי בסיסי לקיום מדינה יהודית, בטח בשכונה כמו שלנו.

Ofralax@gmail.com

ט"ז בסיון ה׳תשפ"ה12.06.2025 | 12:45

עודכן ב