יש רגעים בחיי עם שמתברר בהם שהכוח האמיתי לא נמצא במסדרונות הכנסת או סביב שולחן הממשלה, אלא אצלנו – קהל הבוחרים. השבועות האחרונים מוכיחים זאת באופן שאי אפשר להתעלם ממנו: הציבור הישראלי מחזיק בכוח רב הרבה יותר ממה שהוא חושב, והגיע הזמן להיחלץ מהייאוש שמאפיין חלקים נרחבים מאזרחי המדינה ולהתכונן למערכת הבחירות הבאה, ההולכת ומתקרבת. הבחירות האלה יהיו נקודת מפנה קריטית שתקבע את גורל המדינה לעשור הבא, אולי לעשורים הבאים, והמטרה של הציבור הציוני המשרת חייבת להיות ברורה ובלתי ניתנת לפשרה: הקמת ממשלת אחדות לאומית רחבה בעלת מכנה משותף ציוני, שתוכל לתפקד בלי שהמפלגות החרדיות יחזיקו בה את המנדט ה־61.

לפני שנדבר על העתיד, בואו נביט במה שקורה עכשיו. כי מה שקורה עכשיו הוא הוכחה חיה לכוח שיש בידי הציבור – כוח שהוא לעיתים קרובות לא מודע לו מרוב ספינים ומשום שהשליטה על סדר היום עדיין נתונה ברובה בידי פוליטיקאים.

בנימין נתניהו יושב כבר כמעט שלוש שנים בכס ראש הממשלה בזכות קואליציה רחבה, שמתבטאת ב־67 אצבעות בכנסת. יש לו רוב מוצק שאמור להספיק לו, לכאורה, לכל מה שהוא רוצה. השותפים החרדים שלו, אגודת ישראל וש"ס, דורשים ממנו באופן נחרץ מאז הקמת הממשלה להעביר את חוק "הגיוס" החדש, שייתן להם למעשה פטור מוחלט וקבוע מהשירות הצבאי. זה מה שהם הכי רוצים, זה מה שהם הכי זקוקים לו, וזה מה שהם הכי לוחצים עליו.

מה קורה בפועל? החוק לא עובר. הוא גם לא עולה להצבעה. למרות הקואליציה הרחבה, למרות הרוב המוצק, למרות הלחץ הפוליטי – החוק פשוט לא מתקדם. למה? כי נתניהו יודע משהו שהציבור לפעמים שוכח: הוא יודע לספור. אין לו רוב למימוש החוק הזה, לא בכנסת ובוודאי לא בציבור.

התנגדותו של הציבור המשרת לחוק הזה – ובעיקר ההתנגדות אליו בקרב תומכי הקואליציה – לא באה לידי ביטוי בסקרים בלבד. היא מתבטאת בקולות רבים של אזרחים, ברשתות ובכלי התקשורת, שמחלחלים אל מסדרונות הכנסת. היא מתבטאת בחברי כנסת מהליכוד שמבינים שאם יתמכו בחוק, הם יאבדו קהל בוחרים גדול בפריימריז. היא מתבטאת בלחץ שמגיע מהרחוב ופוגע בחישובים הפוליטיים של כל אחד מחברי הקואליציה. למרבה החרפה, היא מתבטאת הרבה פחות בקולות מתוך מפלגת הציונות הדתית, שלא סתם נמצאת מתחת לאחוז החסימה ברובם המוחלט של הסקרים. הוורטיגו המוסרי־ערכי במפלגה הזאת עוד יילמד בקורסים לפוליטיקה בדורות הבאים.

המצב בבסיס המצביעים של הליכוד מאתגר במיוחד את מפלגת השלטון. הורים ליכודניקים שילדיהם משרתים בצבא לא מבינים למה החרדים צריכים להיות פטורים. זאת תהייה פשוטה וחדה ששום ספין לא מצליח לפוגג. הציבור רואה את חטיבת חשמונאים, את החיילים החרדים שכן מתגייסים ושמצליחים לשמור על אמונתם ודרכם בתוככי הצבא, ולא מוכן לקבל יותר את התירוצים הדלים והחצופים של העסקנות החרדית, שרוממות עולם התורה בפיה אך למעשה מגוננת רק על שליטתה המלאה וההרמטית בציבור החרדי, הנאנק תחת הדיקטטורה העסקנית.

הכוח של הציבור טמון ביכולת להשפיע על החישובים הפוליטיים של הפוליטיקאים. כשחבר כנסת מהליכוד יבין שאם יתמוך בחוק הגיוס החרדי הוא ייפגע בפריימריז, הוא יתחיל לחשוב מחדש. כשראש הממשלה מבין שאין לו רוב ציבורי לצעד הזה, הוא מתחיל להתחמק משותפיו החרדים, למסמס את הזמן ולהבטיח מגדלים פורחים באוויר.

זה בדיוק מה שקורה עכשיו. נתניהו מבין שהעברת חוק הגיוס החרדי תהיה מהלך פוליטי אובדני. הוא יודע שהציבור הישראלי לא יסלח לו על זה, ולכן הוא מעדיף לעכב ולהתחמק, להעביר עוד יום ועוד יום, אולי לקנות עוד כמה שבועות באמצעות העמסת עוד תקציבים. השותפים החרדים שלו כועסים, הם מאיימים, אבל הוא מבין שהסיכון הציבורי גדול מהסיכון הקואליציוני.

זאת ההוכחה הכי גדולה לכוח של הציבור במדינת ישראל 2025. הממשלה כנראה עומדת ליפול בקרוב בגלל הסוגיה הזאת. לא כי החרדים יעזבו אותה אלא כי נתניהו מבין שהציבור לא ייתן לו להעביר את מה שהחרדים רוצים. זה כוח עצום, וזה כוח שהציבור צריך להכיר ולא לזלזל בו.

השאלה היא מה עושים עם הכוח הזה. איך מתרגמים את ההצלחה להצלחה גדולה יותר בבחירות הבאות? התשובה היא שאסור להתייאש. אסור לחשוב שהמערכת חזקה מדי או שהפוליטיקאים מתוחכמים מדי. העובדות מוכיחות את ההפך: הם מפחדים מהציבור, ומתחשבים בו יותר משנדמה.

הבחירות הבאות צריכות להיות עם מטרה ברורה של הרוב הציוני המשרת, כי אין לנו פריבילגיה אחרת: הקמת ממשלת אחדות ציונית רחבה. ממשלה שתכלול את כל המפלגות הציוניות ותשאיר בחוץ את המפלגות החרדיות, לפחות בשלב הראשון. אם ירצו להצטרף לממשלה על בסיס העקרונות הציוניים שלה, הם מוזמנים בכיף. זה לא בלתי אפשרי. זה לא חלום. אפשר להגיע לשם אם הציבור יתכונן לבחירות האלה כמו שצריך. יהיו המון ספינים. יהיו הבטחות שווא, יהיו ניסיונות לבלבל, יהיו טענות שזה לא אפשרי. אבל חייבים לדאוג לכך שהקול ההגיוני והשפוי יישמע. עובדה – הוא כבר נשמע, והוא כבר משפיע.

הציבור הישראלי הוכיח שהוא יכול לעצור חוק רע. עכשיו הוא צריך להוכיח שהוא יכול גם להקים ממשלה טובה. זה לא יקרה מעצמו, זה לא יקרה בלי מאמץ, אבל זה בהחלט אפשרי.