"מצבי חירום יש תמיד. המשימה היא להכניס עוד אנשים מתחת לאלונקה"

תומר, מה שלומך?

"שלומי כשלום עמי, והוא מורכב. בשנה וחצי האחרונות אני קרוע בין שלושה עולמות: המשפחה שלי שאני אוהב, המילואים שחזרתי אליהם בהמון אהבה - ממש עכשיו אני בעיצומו של שירות בגבול לבנון - והעבודה ב'לב אחד'. אלה שלוש משימות לאומיות ואני מתקשה לחלק את הזמן ביניהן, אבל כל עוד אני עסוק בהן - ברמה האישית טוב לי. המשימה גדולה וחשובה והרבה מונח על הכף".

עוד מעט ימלאו שני עשורים לארגון "לב אחד". איך הוא נולד?

"הסיפור שלנו מתחיל קצת לפני תשעה באב, ערב תוכנית ההתנתקות 2005. הייתי אז חניך שנה א' במדרשת עין־פרת. שישה חבר'ה מהמכינה, המדריך שלנו אליה צור וראש המכינה ארז אשל, כולנו הבנו שיש פה מצב חירום לאומי. 8,000 איש עמדו לאבד את הבית שלהם. קצת יותר משנתיים קודם, אבא שלי פשט את הרגל והבנק פינה אותנו מהבית. נאלצתי לעזוב אותו שלא ברצוני. ההקשר היה אחר, אבל הבנתי קצת את התחושה של איבוד הבית. כאן היו אלפים שזו עמדה להיות החוויה שלהם, בתוספת המשקל הלאומי.

"הבנו שהממשלה לא תוכל לטפל במצב הזה, ושכדי לסייע אנחנו חייבים להיות בשטח. נסענו לאתר הקרווילות בניצן, ציפינו לראות ממשלה ואנשים שהגיעו לעזור, אבל לא היה שם אף אחד, גם לא אנשי מנהלת סלע. פרצנו לאחת הקרווילות, ומצאנו שם מחשב, פקס וטלפון. התקשרנו לעצמנו, ראינו מה המספר, הדפסנו אותו על שלט וכתבנו 'לב אחד, צעירים וסטודנטים למען אחדות ישראל'. תלינו אותו על הדלת וככה התחיל 'לב אחד'.

"מתשעה באב ועד חנוכה היינו שם בשביל המפונים מגוש קטיף וצפון השומרון. נתנו כל מה שנדרש. מלהיות הכתף שעליה המפונה בוכה, כי הוא מגיע ב־12 בלילה עם המשאית וצריך לפרוק בית, עד ארגון הבתים לפני שהמשפחות מגיעות, והדבר אולי הכי יפה הוא שהייתה לנו שמרטפייה שפעלה ברצף כל השבוע. היום, כשיש לי ארבעה ילדים קטנים, אני מבין את המשמעות. כל אדם היה יכול להתקשר אלינו למוקד גם באמצע הלילה והיו מגיעים מתנדבים ושומרים על התינוק שלו. עשינו כל שנדרש כדי להשיב את האמון ולאחות את הקרע ולחבר. בתקופה הזו פעלו דרכנו כעשרת אלפים מתנדבים. היינו הראשונים שם ולכן הפכנו לש"ג של המתנדבים באתרי המפונים".

אחר כך היו עוד אירועים רבים שפעלתם בהם.

"במרץ 2006 התגייסתי לעורב גולני, ובקיץ פרצה מלחמת לבנון השנייה. האנשים הטובים של עין־פרת לקחו את התשתית שבנינו והפעילו אותה בצפון. 1,600 מתנדבים רצו בין הטילים והאזעקות בקריית־שמונה, בנהריה ובכל האזור, חילקו תרופות ואוכל ועשו צעדות ברחובות כדי להרים את הרוח הלאומית. משם, 'לב אחד' הפך לארגון החירום הלאומי. אחר כך היינו בקסאמים בשדרות, בעופרת יצוקה, בשרפה בכרמל, בשלג בירושלים, במבצעים צבאיים, ובהמשך גם בשיטפונות, ברעידות אדמה ובמלחמות בעולם".

כשמסתכלים על הכול יחד מבינים שהיו די הרבה מצבי חירום בתקופה של עשרים שנה.

"מצבי חירום יש תמיד, השאלה היא איך מתנהגים בהם. אדם במצב חירום יכול לקפוא או לפעול, ואנשי 'לב אחד' פועלים. מעבר לזה, המשימה בה"א הידיעה היא לגרום לכמה שיותר אנשים להיכנס מתחת לאלונקה. לא רק כי חשוב לסייע לאדם מגוש קטיף או למפונה מקיבוץ ניר־עם, אלא גם כדי לעזור לעצמנו. כשאדם נכנס לפעולה במצב חרום, מנטלית הוא במקום אחר. אני יודע את זה על עצמי – כל עוד אני בעשייה או בפעולה, אני בסדר".

אתם פועלים כשהמדינה לא פועלת. ברור שארגוני החברה האזרחית גמישים וזריזים יותר, ועדיין נראה שיש דברים שהמדינה צריכה להוביל, ודאי בשלב הזה של המלחמה.

"תמיד צריך את המדינה, אבל המאפיין המרכזי של מצבי חירום הוא שהרשויות קורסות ואי אפשר לסמוך עליהן. המאפיין השני הוא שזה מצב זמני. 'לב אחד' מתמחה באיתור החלל ונכנס למלא אותו עד שיבוא מי שצריך לבוא. אבל תמיד יהיה חלל. יש לי שפע ביקורת, אבל בנקודה הזאת מה שאנחנו עושים הוא 'אל תשאל מה המדינה עשתה בשבילך, אלא מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה', כמו שאמר הנשיא קנדי".

איפה פגשה אתכם המלחמה?

"ב־7 באוקטובר היינו הכי מוכנים שיכולנו להיות, בגלל הניסיון המצטבר ובפרט משום שעדיין פעלנו אז באוקראינה בסיוע לאזרחים במלחמה. היו"ר ארז אשל הסביר בפעם הראשונה שנסענו לשם שאנחנו עומדים לחלק ציוד ולהגיש עזרה לפליטים, אבל גם כדי לעמוד מקרוב על איך נראית מלחמה, כי מלחמה עשויה להגיע לישראל. אמרתי את זה אחר כך לכל אחד מ־500 המתנדבים שטסו מטעמנו לאוקראינה.

"ב־7 באוקטובר, בזכות ההכנה המוקדמת, אחרי שעתיים מפרוץ המתקפה כבר הייתה חוליה ראשונה בעוטף שעזרה לחלץ אנשים, בתוך ארבע שעות היו ארבעה חמ"לים ובתוך 48 שעות היו כבר 18 חמ"לים, מרמת הגולן בצפון ועד אילת בדרום. הם ענו לכל פנייה - מבקשת עזרה בארגון התיק למילואימניק שהרגע חזר מחו"ל ונסע ישר לבסיס, דרך מציאת דירות לאלפי מפונים ועד הפעלת מסגרות חינוך לילדי המפונים. היה לנו חמ"ל מיוחד למשפחות החטופים. היו משפחות שמתנדבי 'לב אחד' היו הראשונים שדפקו להם בדלת ושאלו איך אפשר לעזור.

"בפברואר החלטנו להתמקד בסיוע למשפחות המילואים, לחקלאות שהייתה אז בקריסה ולנוער של המפונים בדרום ובצפון".

מדהים שהתכוננתם למלחמה כשאיש כמעט לא חשב על זה בכלל.

"ב־7 באוקטובר נפל אחד המפקדים שלי, רועי לוי, חבר טוב שלי נפצע, ועוד הרבה אחרים נפגעו. ועדיין, הפעם הראשונה שבכיתי הייתה כמה ימים אחר כך, במלון של מפונים בנתניה. הגעתי לשם עם הסגנית שלי, שיר, והמלון נראה בדיוק בתי המלון שראינו בלבוב ובקרקוב, עם הפליטים האוקראינים. למדנו שם איך נראית מלחמה, אבל חשבנו שלנו זה לא יקרה, כי יש לנו מדינה ואנחנו חזקים ועצמאיים. במלון ההוא חטפנו את הסטירה. הנה זה קרה. מאותו הרגע הסתובבתי בתחושת אשמה שאנחנו לא עושים מספיק ויש עוד לעשות. שבועיים אחרי כן קיבלתי הודעה מחברה טובה מקיבוץ בדרום, ובה תמונה של הבת שלה מחייכת ושני מתנדבים של 'לב אחד' עומדים מאחוריה. היא הקליטה לי הודעה: 'תומר, זו הפעם הראשונה שהבת שלי מחייכת מאז 7 באוקטובר, וזה בזכות החניכים שלך'. האשמה שתיארתי הפכה אז לגאווה גדולה, וגם חידדה את המשימה. הבנו שיש אלפי ישראלים שצריך לתת להם כוחות ולהחזיר להם את החיוך".