מאז 7 באוקטובר קוראים אנשי הימין לאנשי השמאל להתפכח מהקונספציות שלהם - ובצדק. השאלה היא אם גם הימין מוכן להתפכח מהקונספציות שלו, ובעיקר מזו של ממשלת ימין מלא. ההנחה המרכזית שהקונספציה הזאת מבוססת עליה היא שעל אף הקיטוב בחברה הישראלית, בזכות יתרון אלקטורלי מזדמן של 64 או אפילו 68 מנדטים יוכל חצי מהעם לכפות את סדר יומו על החצי השני, על אפו ועל חמתו.

זאת הייתה הנחת העבודה של יוזמי הרפורמה המשפטית, שהייתה מוצדקת מצד עצמה. מוביליה הבטיחו לבוחריהם שאם יזכו ברוב אלקטורלי, יוכלו להגשים את כל חלומותיהם. הבטחתם הייתה כנה, הם באמת האמינו בכך. אבל המציאות הוכיחה שגם אם יש להם ניסיון בעסקנות פוליטית, אין להם ניסיון במנהיגות.

הכוח הפרלמנטרי, הכנסת, הוא רק מוקד כוח אחד בישראל. כששאר מוקדי הכוח – מערכת המשפט, התקשורת, מערכות הביטחון, האקדמיה ועוד – נותרו בידי מובילי החצי השני של הציבור, אתה לא יכול לכפות עליו את האג'נדה שלך, גם אם היא צודקת. ביזור הכוח הוא מיסודות המשטר הדמוקרטי, שבנוי על הפרדת רשויות. כשחצי מהציבור מתנגד למדיניות מסוימת בכל מאודו, יש לו מוקדי כוח כדי לנטרל את יישומה.

התרסקות הרפורמה המשפטית היא רק דוגמה אחת לכשלי ממשלת הימין המלא כמעט בכל התחומים. למעט בתחום ההתיישבות ביהודה ושומרון, בכל היתר נכשלה הממשלה. האלימות במגזר הערבי נמשכת, הטרור גם הוא, היעדר המשילות בנגב נותר בעינו ועוד. אבל הכישלון הגדול ביותר ניכר בהתארכות המלחמה: גם אם בסופו של דבר יושגו כל מטרותיה – וזה עדיין מוטל בספק – העובדה שנמשכה זמן רב כל כך, על כל השלכותיה החמורות, היא עדות לכישלון הקונספציה הפוליטית של ממשלת הימין המלא.

התארכות המלחמה נובעת מסיבה אחת מרכזית: השסע הפנימי. לו היינו כולנו מאוחדים, הייתה המלחמה הזו כבר מאחורינו וכל מטרותיה היו מושגות. למחלוקת הפנימית שלא מאפשרת לנו לנצח אחראים שני הצדדים - השמאל, שמשתמש בסוגיית החטופים לצרכים פוליטיים, תוקע מקלות במאמץ המלחמתי, ומספק דלק ללחצים הבינלאומיים ולתעמולת חמאס; והימין, שבנה ממשלה של חצי מהציבור בהנחה שיוכל לעמוד באתגרים הלאומיים, ובמיוחד באתגרי הביטחון, בלי הסכמה לאומית רחבה.

הנחה נוספת שממשלת הימין המלא מבוססת עליה נוגעת לאופן עלייתה לשלטון. הפלת ממשלת בנט־לפיד ועליית ממשלת הימין המלא התאפשרו באמצעות הסתה וקיטוב חסרי רסן. לתומכי האופוזיציה דאז קצת קשה היום לזכור את השנאה, הקיטוב, ליבוי היצרים, הפייק, הרפש וכמויות הרעל שהנפיקה אז האופוזיציה – כמעט באותה מידה שעושה זאת היום האופוזיציה הנוכחית. מי שמניח שיוכל לתפקד לאחר שעלה לשלטון באמצעות הקיטוב, לומד שההנחה הזו מופרכת. מי שזורע קיטוב, קוצר קיטוב וגם שיתוק.

השאלה מי התחיל בקיטוב ובהסתה, הימין או השמאל, לא רלוונטית. ככל שהפרקטיקה הזו מאפיינת את הפוליטיקה הישראלית, ישראל ממשיכה להיות משותקת. שום צד לא יכול לאלץ את יריבו לקבל את האג'נדה שלו בעל כורחו.

הקונספציה של ממשלת הימין המלא מופרכת מעוד סיבה. אבן יסוד בממשלה כזו היא השותפות עם המפלגות החרדיות, ולכן היא מחויבת לתמוך בהמשך ההשתמטות החרדית מהגיוס לצה"ל ומדאגות הפרנסה. הצורך לא רק להעלים עין מההשתמטות החרדית אלא גם להגן עליה, לעגן אותה בחוק ולבנות עליה את הבסיס הפוליטי, מכניס את ממשלת הימין המלא לסתירה בלתי אפשרית, שחותרת תחת יסודות קיומה המוסרי.

הרעיון של ממשלת הימין המלא נכשל לא פחות מאשר קונספציות "השלום" ו"שתי המדינות" של השמאל, קונספציית "הכלת הטרור" של בנימין נתניהו ומערכת הביטחון, והקונספציות הכושלות של המודיעין. ישראל לא זקוקה לממשלה של הימין, היא זקוקה לממשלה של העם כולו. היא לא זקוקה לראש ממשלה של הימין, היא זקוקה לראש ממשלה של כלל ישראל.