בצפייה ב"מצוד אמריקאי: אוסאמה בן לאדן", סדרה שעוסקת במרדף אחרי האחראי לפיגוע הקשה ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, ההשוואה של הצופה הישראלי למציאות שלנו היום היא כמעט בלתי נמנעת. זה מכה בך כבר בפתיחת הפרק הראשון – פיגוע הראווה המאוד מצולם, החשש המוחשי שאין לדעת איפה הפיגוע המתגלגל הזה יכה הפעם, חוסר האונים של האזרחים שנותרו לבדם אחרי כישלון בוהק של המודיעין (היה מידע רב, אבל הוא נתפס כבלתי סביר ונזנח. נשמע מוכר?), כמויות הנעדרים הבלתי נתפסות בימים שאחרי וטרוריסט אכזר ששואב הנאה מהרס החיים המערביים שהוא בז להם. כשרואים את נשיא ארה"ב דאז ג'ורג' בוש מקבל את ההודעה על הפגיעה במגדלי התאומים תוך כדי סיור בבית ספר ולאחר מכן מורה לצבאו לעשות הכול כדי להרוג את בן לאדן, אי אפשר שלא להיזכר בימי המלחמה הראשונים באוקטובר, כשהרחוב בער בדרישה לחסל את הנהגת החמאס.
אבל אז, כשגולשים מהפרק הראשון לשני, הטון משתנה. פתאום הדוברים האמריקנים - רובם המוחלט ביקורתי מאוד נגד המהלכים של האמריקנים באפגניסטן ללכוד את בן לאדן - מצביעים על כל הטעויות שהאמריקנים עשו בניסיון לחסל את צמרת אל קאעידה, ומספרים עד כמה המלחמה שינתה את התפיסות המדיניות של האימפריה הגדולה במערב. ההחלטה להקדיש מקום נרחב בסדרה מהפרק השני לתאר את כלא גואנטנמו שהוקם כדי לכלוא ולחקור את ראשי אל קאעידה היא יותר מריצוי של הכוחות המובילים בשמאל האמריקני, היא סמל למה שנהיה ממדיניות הביטחון של ארצות הברית – לעשות הכול כדי לסיים את המלחמה כמה שיותר מהר.
נדמה שהנקודה שבה השתנו דברים הייתה הקרב בטורה בורה בדצמבר 2001, שבו האמריקנים כבר כיתרו בהרי אפגניסטן את בן לאדן ואת החבורה שלו, אבל בשל מחלוקת פנימית בשירותי הביטחון של ארצות הברית הם נמנעו מלשלוח כוחות קרקעיים שיאגפו את חבורת הטרוריסטים ותקפו רק מהאוויר ובכך השאירו בידי בן לאדן את האפשרות לברוח. מעבר למסקנה הבלתי נמנעת שמלחמה מול ארגון טרור אי אפשר לקיים רק מהאוויר, מדובר כאן בנקודת מפנה שבה האמריקנים התחילו להשוות את אפגניסטן למלחמות הקודמות שלהם בוויאטנם ובקוריאה וניסו למצוא כמה שיותר מהר את נקודת היציאה.
הכי מעניין
בשלושת הפרקים האלה, שבהם מרואיינים מיטב הסוכנים ואנשי הממשל בארה"ב בעשור הראשון של שנות האלפיים, מוצגת בעצם תפיסת הלחימה האמריקנית המודרנית. היא כנראה התאימה לאמריקנים עצמם שקיפלו ומקפלים את עצמם מהחזיתות שלהם באפגניסטן ובעיראק. אבל בסופו של יום, התפיסה הזאת מתאימה למדינה שמנהלת את המלחמות שלה אלפי קילומטרים מגבולה, שכבר כמעט 24 שנים האזרחים שלה הולכים לישון שהם יודעים שלא יאונה להם כל רע. האם זאת תפיסת הלחימה המתאימה למלחמת התשה שמתרחשת מאות מטרים מהאזור שבו היה המקבילה הישראלית ל־11.9? עם שאלה זו סיימתי את "מצוד אמריקאי: אוסאמה בן לאדן" מותש ממה שנכנסתי.
מצוד אמריקאי: אוסאמה בן לאדן // נטפליקס // 3 פרקים // אורך כל פרק: 57 דקות // לפעמים לא עוזר לנסות לחמוק מהמציאות