הבעיה הגדולה ביותר של ראש הממשלה בנימין נתניהו כמנהיג ישראל ביוני 2025 היא העובדה הפשוטה והחותכת שאין בעת הזו דבר שמסכן את כיסאו יותר מאמירת אמת. ההקלטות שבהן הוא אומר לרב ליטאי ישיש דברים שונים בתכלית מאלה שהצהיר בפני קהל בוחריו הן שיקוף פעוט של תהום עמוקה בהרבה שנתניהו מרחף על פניה.

נכון, נתניהו אשף בתמרונים אוויריים מוכרים לעייפה, ועושה שימוש מוכר לעייפה בכל אפשרויות האמת והבדיה. אלא שהפעם נראה בחדות רבה מתמיד שתמרוני נתניהו וסביבתו לא נועדו כדי לגבור על יריב כזה או אחר, שהרי יש לו יריבה גדולה ומצמיתה מכולם, שסביבה הוא יכול, במקרה הטוב, לחוג במעגלים נצחיים: האמת.

פארסת הגיוס היא הביטוי המובהק למצב העניינים העגום הזה. קריסתו של הציבור המשרת תחת נטל הקרבות שקיצם לא נראה באופק, לצד הסירוב המוחלט (שניכר בחיינו הרבה יותר מכל ניצחון מוחלט) של ההנהגה החרדית לכל מה שהוא פחות מפטור גורף מגיוס, יוצרים נקודת שבר שבה מנהיג יכול לבחור לפנות לעולם כשבאמתחתו אחת מתוך כמה אמיתות קשות. ראשית, הוא יכול לומר בפה מלא שאין ולא יהיה חוק גיוס שיש בו אפילו מראית עין של משמעות, מפני שבהינתן חוק כזה אין לו ממשלה. נתניהו יודע היטב שאחרי יותר מ־600 ימי מלחמה, הצהרה כזאת היא גזירה שהציבור לא מוכן לעמוד בה - ובצדק. הוא יעדיף בכל יום את מות ממשלת נתניהו על המשך חייה במצב הזה.

שנית, הוא יכול להכריז שממילא שום חוק לא יצליח לגייס בקרוב חרדים כלשהם, ועל כן מוטב לתת לעגלת ממשלתו להוסיף לקרטע במעלה הדרך. גם את המילים האלה כבר אין לציבור אוזניים לשמוע. חלקים הולכים וגדלים בו מאסו, ובצדק, בטיעונים ריאליים לכאורה ופרגמטיים כביכול ששמים למרמס גם את מושג הצדק הישראלי הערטילאי וגם את הגב החבוט והברכיים הפוקעות מאינספור ימי מילואים ממשיים.

שלישית, נתניהו יכול להתייצב באומץ ולומר שאת מה שהחרדים רוצים אין ביכולתו לתת, ושכראש ממשלה ציוני אין לו סמכות מוסרית להוסיף לשלוח חיילים לעזה העשנה כששותפיו הפוליטיים נלחמים על הותרת בניהם מחוץ לאותה עזה ממש. אכן, במצב העניינים הנוכחי ייתכן שהצהרה כזו תשלח את נתניהו בתום בחירות למדבר פוליטי שלא ישוב ממנו. מנהיג גדול צריך לדעת מתי הזמן להוציא את עצמו בעצמו אל המדבר הזה, במיוחד אחרי שאירע בכהונתו האסון הביטחוני הגדול בתולדות מדינתו. נתניהו, עם כל סגולותיו, אינו המנהיג הזה.

מה נשאר? ראש ממשלה בורח מאמת. מנסה שוב ושוב לשלוף שפנים בלתי קיימים מכובע שהקרעים בו נעשים ניכרים יותר ויותר לעין. וכך למרות כל המאמצים הבלתי נדלים בדמות שיחות טלפון ופגישות ליליות, הבטחות ואיומים, הדלפות לכתבים, נראה שראש הממשלה ניצב גם בפני אכילת דגי ההשתמטות וגם בפני גירוש מהעיר בני־ברק.

הרי הבריחה הזאת מן האמת לא נוגעת רק במאמצים לחוקק חוק התרת השתמטות שיכונה "חוק גיוס", שאלמלא היו מבישים היה בהם צד כמעט מעורר רחמים. הבריחה המרה הזו, בראש ובראשונה, משפיעה על היכולת להיות מנהיג ראוי בעת מלחמה.

ביום ה־16 של חודש אוקטובר ההוא, פחות מעשרה ימים לפרוץ המלחמה, הצביע הקבינט בראשות נתניהו על מסמך מטרות המלחמה, שנקבע בו סדר ברור: א', מיטוט חמאס, ב', השבת החטופים.

אפשר בהחלט לחלוק על הסדר הזה ולהחליט לשנותו, אבל נדמה שכבר חודשים ארוכים נתניהו עסוק בתמרון אווירי נוסף, גס מכל האחרים. בכל פעם שנדמה שהוא מוכן להודות שהוא נוטה אל צד אחד במשוואה יותר מלאחר, הוא ידאג לשחרר הצהרה שמעקמת את הברזל לצד השני. כך נולדה ההצהרה העצובה מיום ירושלים, שבה, בחוסר רגישות ילדותי ממש, נטע נתניהו תקווה בלב משפחות החטופים שעִסקה בהישג יד - רק כדי למוטט את התקווה הזו במחי הודעה לקונית לעיתונות. פעם אחר פעם הוא מבקש להותיר שובל עשן על אפשרויות האמת, ושובל העשן הזה מחניק מאוד.

יאמר מי שיאמר שאין לנתניהו ברירה. הוא מחליף אמיתות בזו אחר זו מפני שהוא מבקש לרצות ציבור ישראלי שדעתו אינה סובלת את הבחירה שייתכן שהיא בלתי נמנעת, בין השבת החטופים ובין ניצחון על חמאס. אלו דברי הבל. נתניהו הוא המנהיג, ועליו האחריות. שנים ביקש להציג את עצמו כגדול תלמידיו של וינסטון צ'רצ'יל, ואין בו צל צילו של עוז לנאום שיש בו כנות של "דם, עמל, יזע ודמעות". כתבתי כאן בעבר שנתגלה לעינינו שלא רק שנתניהו אינו צ'רצ'יל, אלא שהוא אפילו לא גולדה מאיר של יום הכיפורים. בחלוף הזמן, למרבה העצב, אני חושש שהוא דווקא מזכיר בהחלט מנהיג מעצמה מן העבר בשעת מלחמה: נשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון בזמן מלחמת וייטנאם.

המלחמה הישראלית בעזה שונה מאוד מהמלחמה האמריקנית בווייטנאם, שהגיעה לסופה המחריד בנפילת סייגון לידי הקומוניסטים לפני יובל שנים בדיוק. שהרי מלחמתנו היא מלחמת קיום שמונחת לפתחנו ועל גבולנו. אף על פי כן, נקודות הדימיון בין התנהלות המנהיגים נעשות דומות יותר ויותר. ב־1964 תמך הציבור האמריקני בשליחת כוחות להיאבק בקומוניזם בווייטנאם בשיעורים מרקיעי שחקים, אך התמיכה צנחה בזמן מתקפת טט ב־1968, כשהתגלה שהבטחות ההנהגה הצבאית והפוליטית על בואה של התמוטטות הווייטקונג הן בפשטות אחיזת עיניים. לראשונה נזרע בתודעה האמריקנית זרע פורענות: נשיא אמריקני מעדיף לרוב לא לומר אמת לעמו.

בזמן מלחמה, יותר מבכל זמן אחר, האמון במילות ההנהגה הוא היסוד שהחברה נשענת עליו. ג'ונסון רמז שניצחון בוייטנאם יבוא עד 1970. בפועל, נסיגה שמשמעה הפסד באה רק ב־1973 (אגב, שנה וחודשיים כבר חלפו מאז שראש הממשלה נתניהו הכריז שאנו "כפסע מהניצחון המוחלט"). האמון האמריקני לא שוקם עד היום. וייטנאם היא עדיין, גם אחרי המלחמה בעיראק, הסיבה העיקרית לכך שהנשיא דונלד טראמפ יעשה הכול להימנע מעימות ישיר עם איראן.

בשכונתנו המאוימת כל כך אין לנו המותרות למשבר אמון בנוסח וייטנאם, ולכן יש לשוב ולחזור על האמת: ראש ממשלה שאסור לו לומר את האמת על הגיוס הוא ראש ממשלה שעלול לא לומר אמת גם על הקרבות שעולים במחיר דמים כבד כל כך והמצב הביטחוני האמיתי שבו אנחנו נתונים. ראש ממשלה שאסור לו לומר אמת, אסור לנו שינהיג אותנו.