אני זוכר את המאמר הראשון שכתבתי על איום הגרעין האיראני. השנה הייתה 2007, ראש הממשלה היה אהוד אולמרט, ומה שעסקנו בו היה תהליך השלום עליו השלום. כמה מחבריי טובי הלב ועמיתיי רעי הלב תהו מה קרה לי: מדוע אני מביע דאגה מפני רחש הצנטריפוגות המסתובבות על צירן בנתנז?

השמאל הישראלי האמין אז שעוד רגע יגיע קץ הסכסוך. הימין הישראלי ליקק את הפצעים אחרי ההתנתקות. הכלכלה הייתה בתנופה, החיים היו מתוקים, בנימין נתניהו ישב על ספסלי האופוזיציה. רק בחדרים מסוימים במוסד ובאמ"ן היו מי שהבינו מה מתחיל להתרחש במרחק של 1,500 קילומטרים מקניון עזריאלי. כשהבאתי את הדאגה אל הזירה הציבורית היא התקבלה בביטול ובלעג. היו מי שכינו אותי "גלותי", היו מי שאמרו שאני חרדתי. מעטים הסכימו לשמוע, להקשיב ולהפנים.

אחר כך הגיעו נתניהו ואהוד ברק. היום קשה להאמין, אבל השניים היו צמד־חמד. ראש הממשלה הבין מצוין את האיום האיראני, ושר הביטחון הציע לו דרך להתמודד איתו. עד היום איננו יודעים אם האפשרות הצבאית שיצרו השניים הייתה אמיתית או כוזבת: האם באמת התכוונו לתקוף, או ששיחקו משחק פוקר אסטרטגי של "תחזיקו אותי"?

כך או כך, המשחק עבד. למרות כל המתחים מול המִמשל האמריקני, שני המטכ"ליסטים הצליחו להזיז את ארה"ב. על טהרן הוטלו עיצומים, והחשש מתקיפה אמריקנית או ישראלית גרם לעלי ח'מינאי לקחת צעד לאחור. העובדה שהסכם 2015 היה בעייתי לא משנה את העובדה שבמשך כחמש שנים ישראל ניהלה מדיניות איראנית ממוקדת, נבונה ויצירתית.

אבל אז הכול השתבש. האמריקנים הדמוקרטים (ברק אובמה) נכשלו בניצול ההזדמנות שנתניהו־ברק יצרו למענם, וחתמו על הסכם רע. האמריקנים הרפובליקנים (דונלד טראמפ) פרשו מההסכם הרע באופן רע, בלי שתהיה להם מדיניות עוקבת עקבית. כאשר האמריקנים הדמוקרטים (ג'ו ביידן) שבו לבית הלבן, האיראנים הריחו חולשה. כך נוצרה מפולת סמויה מהעין. כשאמריקה שקעה בענייניה וישראל טבעה בעיוורונה – איראן שעטה קדימה. היא חצתה קו אדום, קו סגול וקו שחור. בזמן שהשתעשענו בסוגיית רק־ביבי ורק־לא־ביבי, הרפובליקה השיעית הייתה למעצמה סף־גרעינית.

מלחמת 7 באוקטובר טלטלה הכול. מצד אחד היא הוכיחה עד כמה איראן מסוכנת. במשך עשרים שנה היא כיתרה אותנו בטבעת חנק שביום פקודה הייתה אמורה להפוך לטבעת אש. מצד שני, היא הוכיחה שלא אלמן ישראל. בסופו של יום הצלחנו לכווץ את חמאס, לשתק את חיזבאללה, להסיר את האיום הסורי ולתקוף את מעצמת הרוע עצמה. כך נוצרה בארץ האשליה שירושלים גברה על טהרן. ההצלחה במערכה נגד בסיסי הטרור והטילים הבליסטיים של איראן גרמה לרבים לחשוב שהסכנה חלפה. איראן חלשה, סיפרו לנו, איראן היא נמר של נייר.

בכמה וכמה מובנים איראן היא אכן נמר של נייר. הכלכלה שלה מקרטעת, החברה שלה שסועה, המשטר שנוא. אבל ברגע שלנמר של נייר יהיו שיניים גרעיניות, הוא יהפוך לנמר של ממש. במוקדם או במאוחר הוא ישוב לתקוף אותנו, ינסה לטרוף אותנו ויסכן את עצם קיומנו. בהיותם שחקני שחמט מעולים – האיראנים הבינו זאת. כשחגגנו את ההצלחה הישראלית במפלס הקונבנציונלי, הם התקדמו מאוד במפלס הלא קונבנציונלי. תוך זמן קצר למדי הם העשירו (לרמה של 60 אחוזים) מאות קילוגרמים של אורניום מועשר, שדי בהם לייצר 10־9 פצצות אטום. לא מן הנמנע שהם גם עשו פעולות בתחום הרגיש של קבוצת הנשק. כתוצאה מכך הרפובליקה השיעית נמצאת היום כפסע מפצצה.

זוכרים את 2007? הרחש השקט של הצנטריפוגות הרחוקות היה מאז לרעש מחריש אוזניים. אנחנו ממשיכים להתעלם ממנו, אבל הוא מבשר רעות. בגלל טעויות אמריקניות ומחדלים ישראליים החלופות הטובות כבר לא איתנו. ברור לחלוטין שאם יהיה הסכם אמריקני־איראני, הוא יהיה שוב הסכם רע. ברור לחלוטין שאם תהיה תקיפה ישראלית, היא תהיה רבת־סיכונים ודלת־סיכויים. רק אם האיראנים יטעו בענק ויעלו את חמתו של טראמפ תתרחש תפנית חיובית.

החודשיים הקרובים גורליים. בקיץ 2025 שלושה תהליכים יתלכדו: ההתעצמות הגרעינית האיראנית, סיום התקופה שבה ניתן להטיל על איראן עיצומים מוחצים (סנאפבק) וסיום המשא ומתן בין טראמפ לח'מינאי. לשלושת אלה יש להוסיף תהליך רביעי - רגע האמת של נתניהו, הצורך של ראש הממשלה להציל את מורשתו ההיסטורית בעודו בשלטון.

הדקו את החגורות. הכישלון של העשור האחרון עומד להפוך בקרוב את האתגר הגרעיני האיראני לדרמה של ממש.