אני בן אדם של לילה, אני ער בלילות, תנסו פעם לשלוח לי הודעה באמצע הלילה, אני תמיד אהיה שם מעבר לקו. טוב לי בלילה, טוב לי בחושך, בשקט, כשאף אחד לא זמין, אלה השעות שלי לכתוב, לחשוב, להירקב, להתגעגע, אלה השעות הטובות שלי, בבוקר אני בן אדם בלתי נסבל, ובצהריים אני מתעורר, ואחרי הצהריים אני עם הילדים, או שיש לי איזו הרצאה, ובלילות אני עובד.

ועכשיו מלחמה וכבר כמה לילות שאני מתעורר עם הילדים מאזעקות, באמצע הלילה, והילדים קופצים מהמיטות, ובוכים, ונבהלים, ונרגעים, וחוזרים לישון, הם כבר רגילים, ככה אני מגדל אותם, בכאלה חיים. ועכשיו מלחמה. ויש בה גם לילות רעים. למשל, אני זוכר, בלילה שבו נרצחה צאלה גז, עוד לא ידענו שקוראים לה צאלה, ולא ידענו כלום, רק ידענו ש"אישה בהיריון נאבקת על חייה בבית החולים", ידענו שהיא הייתה בדרך לחדר לידה, ובכינו כל כך, יש הרבה אנשים שבכלל לא שמעו על הפיגוע, רק בבוקר הם התעוררו לחדשות האיומות, אבל אני הייתי ער, קראתי על הפיגוע בשעת לילה מאוחרת, והתפללתי לרפואתה, ולרפואת התינוק, ובלילה, במיטה, לחשתי, א־ל נא רפא נא לה, א־ל נא רפא נא לה. וככה, עם התפילה האיומה הזאת, הלכתי לישון.

ובבוקר כשהתעוררתי, ראיתי את התמונות של צאלה, ואת הסרטונים של צאלה, וידעתי, על האישה הזאת התפללתי, ועכשיו היא תמונה בחדשות, היא נרצחה, בדרך לחדר לידה, והתינוק שלה נלחם על חייו. הוא היה אז בחיים, ורק אחרי כמה ימים נקבע מותו. נרצח, ונולד ושוב נרצח. זה הסיוט שבו אנחנו חיים. היו לי הרבה בקרים גרועים במלחמה הזאת. היה הבוקר שבו פרצה המלחמה, שהיה הבוקר הנורא בחיי, והיה הבוקר שבא אחרי הירי בשלושת החטופים שנמלטו, והיה הבוקר שבא אחרי מציאת הגופות של ששת החטופים שנרצחו, היו בקרים איומים ונוראים. וגם הבוקר ההוא, שבו התעוררתי לבשורה האיומה, על סופה המר של צאלה, היה בוקר נורא כזה. על האישה הזו, היפה והטובה הזו התפללתי. בוקר והנה היא נרצחה. איזו זוועה. ועכשיו מה.

באותו יום קראתי על צאלה עוד ועוד, נכנסתי לעמוד שלה בפייסבוק, קראתי פוסטים שאנשים כתבו עליה, קראתי כתבות עליה, על הלב הטוב שלה, על החריצות והנדיבות והחוכמה, על הצורך הפנימי שלה, להרעיף את הטוב שלה הלאה בעולם. היא נכנסה לי ללב, שלוש פעמים, פעם אחת כשהתפללתי עליה בלילה, ופעם שנייה כשגיליתי שהיא נרצחה, ופעם שלישית כשצללתי לדמותה המרגשת והמתוקה.

ובאותו היום, בהלוויה של צאלה, התרחשה סצנה יפה וחשובה. אולי הכי חשובה שיש. ראיתי אותה בסרטון שחבר שלי שלח לי. ראש מועצת שומרון יוסי דגן נעמד על הבמה, ונשא נאום תוכחה, הוא צעק, ממש צעק, מעל הטלית שכיסתה את צאלה - "זה פיגוע רביעי באותו ציר! באנו לארץ כדי לחיות בה! לא כדי להיות ברווזים במטווח! אני פונה מפה לממשלת ישראל! למה כפר המרצחים ברוקין עדיין עומד!", ככה הוא צעק, כשלפתע, אחותה של צאלה פנתה אליו בבכי – "אני לא רוצה פוליטיקה - אני רוצה אהבה לאחותי! תן לנו לסיים באהבה לאחותי! בבקשה! אני לא רוצה לשמוע עוד על רצח, בבקשה".

ויוסי דגן אמר "אנחנו מכבדים מאוד את אחותך", ומיד התעלם מהבקשה שלה והמשיך בדבריו "אנחנו מבקשים, להחזיר את הביטחון לתושבים שלנו!" ואחותה של צאלה צעקה שוב "אני רוצה אהבה לאחותי! זה מה שמגיע לה! אהבה! זהו! בבקשה זהו!", והתחילה שם בשלב הזה מהומה קטנה, עד שיוסי דגן אמר "אנחנו מכבדים את כולם, אנחנו נוסיף אהבה כמו שאת אומרת, ונדבר על זה אחר כך, לא עכשיו, את צודקת, אני מכבד את הכאב שלך". ואחותה של צאלה אמרה בבכי "תודה", ויוסי דגן אמר "אני קורא מכאן לכולם להוסיף באהבה, כמו שהאחות היקרה מבקשת, את הטענות שלנו נגיד אחר כך, אחרי ההלוויה, כמו שצריך, אבל לא כאן, תהא נשמתך היקרה והאהובה צרורה בצרור החיים". וזהו. ככה הסרטון הזה נגמר.

ובתוך כל הרעש, והכאב, והפחד, והעייפות מהמלחמה, הסרטון הזה העניק לי נחמה עמוקה. זה סרטון שכולם צריכים לראות. זה סרטון שעושה סדר בחיים. קודם כול אהבה. קודם כול בני אדם. קודם כול צאלה. קודם כול רביד חיים, בנה התינוק, ורק אחר כך פוליטיקה וצדק ונקמה. זה סרטון בלתי נתפס. יוסי דגן בא לצעוק, אבל האהבה גברה עליו. יוסי דגן בא להיות צודק וכועס. אבל בקשתה של אחותה של צאלה הוציאה ממנו משפטים פשוטים של אהבה ותקווה וחמלה. זה הסדר הנכון. זה הסדר הנכון.

אחותה של צאלה צודקת – "אני רוצה אהבה לאחותי", והבקשה שלה היא הבקשה שלי, התפילה שלה היא התפילה שלי, האהבה שלה היא האהבה שלי. בתוך כל הרעש והכעס והכאב והשכול, טוב לעשות סדר בדברים. קודם כול אהבה. אחר כך כל השאר. "אני רוצה אהבה לאחותי", צועקת האחות, ובתוך הקריאה שלה מסתתר המשפט הפשוט - "אני רוצה אהבה". זו התפילה האחת שאנחנו זקוקים לה. זו התקווה האחת שאנו מייחלים לה. וכשאני אומר אנחנו, אני מדבר בעיקר על עצמי. גם אני רוצה אהבה. ויהי זכרם הטוב, של צאלה ורביד חיים, ברוך. איזה חיים.