בכל יום אני מגלה עדות נוספת לכך שהבחור הצעיר שהייתי איננו עוד. הזמן שלוקח לי כדי להתאושש מלילה אחרי ששתיתי בו שני צ'ייסרים, העובדה שאני יכול למצוא את עצמי אומר על מוזיקה של צעירים "אני לא מבין מה הם מוצאים במוזיקה הזאת", ההתנשפות אחרי שאני מטפס בגרם מדרגות – גרם מביך אני אומר לכם, שבע מדרגות בסך הכול. יש לא מעט סימנים. הם משעשעים אותי: אני מסתלבט על עצמי, ומחכה כבר לגלות מה הסימן הבא שיעיד שבא קיצי. אבל השבוע הכה בי אירוע מטלטל שגרם לי להרגיש הכי מבוגר שהרגשתי אי פעם. לא רק מבוגר בגיל, מבוגר באחריות.

כשביקשו ממני ממקור ראשון לכתוב טור שבועי אמרו לי מראש שישמחו אם מלבד פוליטיקה אכתוב גם על חוויות מחיי האישיים. זה היה לפני עשור בערך, ואז נהניתי מההזדמנות לשתף בחייו של הקטקט הצעיר שהצטרף לחיי, פלג זמרי, שאז עוד נקרא "העולל". צייצתי על הלידה, על הרגלי האכילה שלו, על החיוך הראשון, הצעד הראשון, המילה הראשונה. הוא ריגש אותי, וגילה לאדם קר ומנוכר כמוני איך אפשר להפוך לשלולית אחרי שמישהו אומר לי שהוא נורא מזכיר אותי בגבות. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שיש מישהו שאני ממש לא רוצה שימות במקביל אליי. אל תיעלבו, אבל מבחינתי כולכם צריכים לעזוב יחד איתי.

אז נכון, הוא חגג כבר אי אילו ימי הולדת, ובכל זאת משהו השתנה. לקראת כל יומולדת אני ניגש למכולת של רפי לקנות בלון עם מספר השנים שאנחנו חוגגים לעולל, לזאטוט או לזאטוטית. אבל הפעם, לראשונה בחיי, קניתי שני בלונים: אחד ואפס. העולל, כן, כבר בן עשר.

ילד דו־ספרתי

אני, יותם זמרי, אבא לילד דו־ספרתי. זה לא ממש נקלט לי. הורים לילדים בני עשר צריכים להיות הרבה יותר מבוגרים ממני. תזכרו, אני עלה התאנה החילוני פה, אז אל תפנו אליי התנשאות מגזרית של בני שלושים שאומרים שהגדול שלהם כבר בן 12.

לפני כמה ימים הוא ניגש אליי עם הפרצוף הרציני שלו, ואמר לי שהוא צריך לדבר איתי על משהו. שאלתי אותו על מה. הוא אמר שעל הטור שלי במקור ראשון. מה קרה? הוא סיפר שד"ר זמרי הראתה לו כמה טורים, ושאל אם הוא יכול לבקש משהו. שאלתי מה, והוא הסתכל בי בפשטות ואמר "אתה יכול לא לכתוב עליי?"

בלי ציניות, הרגשתי כאילו חטפתי כאפה אדירה ללב. שאלתי אותו למה, והוא אמר לי שהוא מפחד שזה יעשה לו פדיחות אם מישהו יקרא את זה אחר כך. רציתי לשאול למה הוא חושב שזה יעשה לו פדיחות, אבל אז נזכרתי שבתחילת השבוע הסעתי אותו לבית הספר ונכנסתי לחניה בעודי מנגן את "עוד לא אהבתי די" של יהורם גאון בפול ווליום, עם ילד שרוצה למות מבושה במושב האחורי.

אני רשמית בשלב הפדיחות. הוא לא אומר את זה מפורשות, אבל אני מרגיש משהו במבט המבויש והעדין הזה שלו שצועק: "אבא, אתה פדיחה מהלכת ואתה יודע את זה".

לא בלונים וקצפת

הוא בן עשר. מתי זה קרה? זה שלוש שנים מבר מצווה, שש שנים וחצי מרישיון, שמונה שנים מאתם יודעים מה. כן, הוא בעשור של חייו שבו בעזרת השם ישרת בצבא. לפני רגע הוא לא הסכים לטעום קישוא, בעוד רגע הוא רץ לפרק את ג'באליה. יש לנו חיבור, לי ולו. אני קשוח איתו יותר מאשר עם התאומים, אבל לפעמים הוא מסתכל לי בעיניים אחרי שאני מתעצבן קצת ואני רואה שהוא מבין וזה בסדר, כי בכל זאת, היינו פה לפניהם.

יש לי ילד בן עשר וזה מטלטל אותי, בקטע טוב. הוא עובר כביש לבד, הוא הולך לאימון כדורגל לבד, הוא יורד לטייל עם הכלב לבד. וכל דבר שהוא עושה לבד, אני לא עושה איתו יחד. כל כך הרבה התלוננתי שאני צריך קצת שקט, ועכשיו זה מתנקם בי. הוא נותן לי שקט, ועכשיו בא לי שהוא ירעיש לי את החיים. מכאן זה רק הולך ונעלם. אני מקווה שהוא זוכר כמה השקעתי בו כשהיה חד־ספרתי, אבל אני סקפטי: הדו־ספרתיים האלה תמיד היו כפויי טובה.

בבוקר יום ההולדת שלו ד"ר זמרי הייתה בחו"ל. המנהג בבית הוא שלפני שהחוגג מתעורר ממלאים את הסלון בבלונים ורק אז מעירים אותו, ומה שבדרך כלל יוצא זה שהחוגג מתעורר במהלך ארגון הסלון אז צועקים עליו מרחוק שיישאר בחדר, כאילו הוא לא מבין שבשעה זו ממש מארגנים לו את הפארטייה. הפעם הקדמתי תרופה למכה וניפחתי בלילה את הבלונים. הבעיה היא ששכחתי לכוון שעון מעורר, אז החוגג בעצמו העיר אותי בבוקר יום ההולדת שלו בקריאות "אבא, קום, יש לי יום הולדת". חשתי בושה עצומה ועשיתי מה שכל אבא היה עושה: חיבקתי אותו ושיחדתי אותו בכך שקניתי לו משהו במשחק שהוא אוהב בטלפון.

בכל יום הולדת שעובר נראה שהוא מתרגש פחות. זה טבעי, אני מניח. בכל שנה עוד ועוד מהחיים נוחתים עליך, ואתה מבין שהחיים הם לא בלונים וקצפת. אבל כשיצאנו מהבית ושאלתי אותו איך זה להיות בן עשר, הבנתי שהוא עדיין הילד הקטן שלי. הוא הסתכל עליי בעיניים נוצצות ואמר לי "אבא, אני אוהב אותך", ואז עצר לרגע והוסיף: "רק בבקשה, בבקשה - תפסיק לעשות לי פדיחות".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il