ביוני 1967, כאשר ישראל עמדה מול איום קיומי וארבעה צבאות בגבולותיה, הקים ראש הממשלה דאז לוי אשכול ממשלת ליכוד לאומי. אל הממשלה הזו נכנס לראשונה מי שהיה סמל האופוזיציה החריפה, מנהיג גח"ל ותנועת החרות, מנחם בגין. במקום להוביל קו בדלני או אופוזיציוני מבפנים, בגין בחר באחריות לאומית ובגיבוי מלא לממשלה אליה הצטרף.

השבוע ימלאו 58 שנה למלחמת ששת הימים, ובעידן שבו החברה הישראלית חצויה ומשוסעת, שווה לעצור רגע ולזכור: דווקא מנחם בגין, מנהיג תנועת החרות, ואלוף יגאל אלון, איש אחדות העבודה, היו אלו שגיבשו את הקו הערכי והפוליטי שאליו הצטרפו בהמשך רוב חברי הממשלה, קו שאפשר לישראל להותיר בידיה את ירושלים המאוחדת ורצועת עזה. לא בהכרח אידיאולוגיה אחידה, אלא הבנה עמוקה של רגע לאומי.

השניים חלקו אידיאולוגיות שונות אך באותם רגעים, שניהם ראו בעם אחד, בירושלים אחת ובאחריות קולקטיבית, ערכים חשובים מהכל. יחד הם הובילו עמדה שממנה הסתייג תחילה שר הביטחון דאז משה דיין, והצליחו לשכנע את ראש הממשלה אשכול שאימץ את גישתם והשאיר את ירושלים העתיקה בידי ישראל.

דווקא עכשיו, כשהשיח הפוליטי סוער והמאבק על דמותה של המדינה מפלג כל שולחן שבת, שווה לשוב ולשאול: האם ייתכן היום מנהיג כבגין שיתגבר על הפערים וייכנס לממשלת חירום למען עם ישראל כולו? האם יש יגאל אלון שיקשיב לו באמת? האם תיתכן ברית חוצה מחנות פוליטיות, כשהשחקנים הפוליטיים מתעלים מעל לאינטרסים הרגעיים ומצליחים לחשוב ולהחליט מחוץ לפוזיציה?

בניגוד להיום, האיום הצבאי אז על ישראל ערב המלחמה היה אמיתי ומוחשי. המדינה הצעירה עמדה בפני הכחדה מול צבאות ערב העדיפים וטרם התמיכה המסיבית האמריקאית. מה שעמד לצידנו, מעבר לצדקת הדרך, היה האמונה בדרכנו, האחדות בישראל, יושרתם של המנהיגים ואומץ ליבם.

המורשת של בגין איננה רק מדינית או ביטחונית, אלא היא מוסרית. היא מלמדת שהנהגה אמיתית נמדדת לא כשהיא מתבצרת בעמדות, אלא כשהיא מושיטה יד למחנה השני כדי לאחד את השורות, לא בשם קואליציה, אלא בשם המולדת ועם ישראל.