שבוע המודעות לאנשים עם עיוורון ולקויות ראייה בישראל שנערך סביב מועד ה-Blind Day 6/6 ("רואים שש-שש") הוא הזדמנות חשובה לעצור את החיים עצמם, ולו לרגע קט, כדי לשאול את עצמנו מה אנשים עם מגבלות ראייה חווים בשנה האחרונה. תארו לכם, למשל, איך זה להיות אדם עיוור בזמן שנשמעת אזעקה ונופלים טילים בדיוק כשהוא ישן או מתקלח? מה עובר עליו, האם הוא מוצא עצמו בסיטואציה שבה הוא נמצא לבד ברחוב לא מוכר וחייב להגיע במהירות שיא למרחב מוגן? אך הדגש בתקופה זו לא מתחיל ונגמר אך ורק בחוסר האונים מתוקף רגעים אלו בלבד. משמעותי להבין מה עובר עליהם גם בין לבין, במהלך זמני "שגרת חירום" של מציאות ששינתה פניה, ובתוכה המסגרת המוכרת והשגרתית שהם כה נאחזים בה, וכיצד הם ממשיכים לתפקד ביום-יום של מלחמה.
חשוב להבין שחלק גדול מאוכלוסייה זו תלויים כאוויר לנשימה במוסדות עבודה, רווחה וסיוע שמספקים עבורם פרנסה, תמיכה וחברה. רבים מהגופים שבהם הם נעזרים הם מלכ"רים חברתיים שעוברים בעצמם טלטלה ופגיעה ממשית בתקופה הארוכה של המלחמה והמשבר הכלכלי שאנו חווים מאז אוקטובר 2023. היקף הפעילות של עמותות המגזר השלישי הצטמצם מהותית, כשגופים שמעסיקים ותומכים באנשים עם מוגבלות נאלצים להתמודד עם קיצוצים תקציביים והיקף תרומות שצנח. לא מעט מוסדות כאלו נמצאים בסכנת קיום ממשית.
התמיכה הממשלתית קוצצה ב-30% והיקף העשייה נפגע. מרכז "נא לגעת" ביפו | צילום: יונתן מיטל
הדבר קורה גם מכיוון שחלק גדול מהעמותות נאלצו לסגור שעריהן לתקופה לא מבוטלת עקב המצב הביטחוני, גם בשל קיצוץ נרחב בתמיכה המוסדית שלהן, בשעה שגזרות כלכליות קשות מאיימות על מדיניות הרווחה המצומצמת גם ככה ועל רווחתם האישית של הזקוקים לתמיכה, וגם עקב מיעוט תרומות ומתנדבים עבור מטרות נעלות אלו. נוסף לכל אלו, הדגש הציבורי והתרומות של העולם הפילנתרופי מופנים כיום (ובצדק) בעיקר לצרכים ביטחוניים ולקהילות מפונים, נפגעי המלחמה ומשרתי כוחות הביטחון.
הכי מעניין
לקות ראייה היא מגבלה דומיננטית שעלולה להשפיע רבות על הפן הבין-אישי והנגישותי. מטבעה, היא מערערת את הביטחון האישי של המתמודדים עימה, במיוחד אלו עם לקות כבדה עד לכדי עיוורון. רוב המתמודדים עם מגבלה זו מועסקים במקומות עבודה שמצריכים הגעה פיזית ומושתתים על בסיס מפגשים בין-אישיים עם אוכלוסיות אחרות (האופציות לעבודה מהבית מועטות עבורם). אין הרבה מקומות אלו, שמייצרים להם הכנסה רציפה, בפריפריה, ורבים מהם נאלצים לעבוד במרכז, על אף שהם גרים בצפון או בדרום. עובדי "נא לגעת" ביפו, למשל, מגיעים אפילו מהקריות ומאשקלון.
עובדים עם לקות ראייה נפגעים במלחמה ביותר ממגבעת אחת. הם חוששים לצאת מביתם ולהגיע כל הדרך בתחבורה ציבורית (כמובן שהם לא נוהגים) בשל האזעקות והנפילות. הסיכוי עבורם להיקלע למצבי מצוקה וחוסר אונים, שבהם הם נאלצים לאתר אנשים זרים שיסייעו להם בתוך ההמולה והבהלה - גבוה יותר.
כך, רבים מהעובדים עם מגבלת ראייה מוותרים מראש על יציאה לעבודה (או לפעילויות חברתיות אחרות) ואינם מועסקים בהיקפים כמו קודם, אם בכלל, עבור הכנסה מספקת. כתוצאה מכך, מלבד הנדבך הכלכלי, הם סובלים מריחוק חברתי, מחוסר פעילות ומקשיי השתלבות מותאמת בעולם החיצוני. הם נמצאים בבידוד מתמשך במהלך בתקופה כה מתוחה וקשה, ומרגישים יותר מתמיד מנודים, לא מועילים ונטולי בסיס קהילתי. הבדידות והמחסור בשירותים הכרחיים עלולים ליצור תחושות חוסר אונים וייאוש, שמובילות להידרדרות נוספת ברווחתם הכללית ולמעגל השפעה נפשי שלילי.
יש מביניהם כאלו שמממנים לעצמם מוניות יקרות או משלמים על דיור נוסף במרכז, שלרוב יקר יותר. כך או כך, רבים מהם חורגים מהמכסה שזוכים לה מביטוח לאומי, זוכים להחזרי חל"ת רק לאחר זמן רב ומכאן צוללים למצוקה כלכלית המובילה לקשיים בכיסוי הוצאות בסיס כגון מגורים, מזון, בריאות ועוד.
בינתיים, סימן השאלה העתידי הולך וגדל ואותות האזהרה מצביעים על כך שהמצב עלול רק להחמיר עם הימשכות הלחימה ואף להשליך על המעגלים סביבם. חשוב לזכור שלצערנו, התווספו במלחמה נפגעים רבים חדשים, כולל נכים, קטועי גפיים ונפגעי ראייה ושמיעה, כמו גם פגועי נפש. הם התווספו לאותו המעגל ומצטופפים תחת עוגת התמיכה התקציבית, שרק הולכת ומצטמקת. הקטנת התקציבים וריבוי הנזקקים להם מובילה באופן ישיר להפחתת היקף הפעילות ולצמצום העסקת אנשים עם מוגבלויות ולירידה בשכרם. כך נפגע חוסנם האישי והחברתי של אוכלוסיות אלו, שגם כך פגיעות, וכעת נשכחות, נדחקות לשוליים ולא מצליחות להתרומם חזרה למסלול חייהן הרגיל. בנוסף לחוסר הביטחון הישיר עבור אותם אנשים, חל גם נזק עקיף בקרב משפחותיהם וקרוביהם, שנדרשים להחליף את הטיפול והתמיכה של העמותות. הדבר מתגלגל הלאה אל כלל חלקי החברה הישראלית וחוסנה, וכך שואב פנימה רבים נוספים במעין מעגל קסם.
נעיד על עצמנו ב"נא לגעת", מרכז יצירה ייחודי בנמל יפו שנועד להנגיש ולחבר בין הקהל הרחב לאנשים עם מוגבלויות ראייה ושמיעה וליצור עבורם מקורות פרנסה, כי התמיכה הממשלתית שלנו קוצצה בפועל ב-30% והיקף עשייתנו נפגע. הדבר מתווסף לעובדה שעיקר פעילותנו עוסקת בעיקר בתחומי תרבות, תיירות וקולינריה - עולמות שכל אחד מהם מתמודד בימים אלו עם מאבק קיומי ממושך וקשה עקב מיעוט קהל, לרבות שיתוק בתיירות מבחוץ. כל זה תוך שאנחנו מנסים לסייע לעובדינו מול אילוצי מצב המלחמה שנוצר (כמו בנסיעות מרחוק והתניידות), לרבות הכלכליים, והשמיכה שלנו כעת קצרה מכדי לדאוג לנדבכים נוספים שטיפלנו בהם בימי שגרה.
בהיעדר תקצוב הולם, אנו מתקשים לספק שירותים חיוניים כמו הנגשה, הדרכה, ליווי והעסקה לאלו שזקוקים לכך. כמונו ישנם עוד גופים רבים במקביל, אך לגבינו זה לא מסתכם רק בזה. כמוסד תרבות, קיים פה עוד נדבך מהותי שרלוונטי גם בימי שגרה ועל אחת כמה בזמנים הללו. מלבד תמיכה בפן הרווחה והתעסוקה, אנחנו ממלאים פקטור חשוב באשר לביטוי יצירתי. הדבר מאפשר להדהד את קולו של האחר מול כלל החברה הישראלית, ולקדם פלורליזם של ריבוי קולות, בזכות אלו שלרוב אינם נשמעים, במיוחד לא בימים אלו. מדובר בחוויית "אסקפיזם" שונה ומעשירה לקהל, שמצידו משווע בתקופה הזו למפלט תרבותי בעל ערך מוסף.
למרות הקשיים, לאחרונה הצגנו את האמנות הייחודית שלנו בבמות ברחבי העולם ואף זכינו בפרס בתחרות האירופאית השנתית "The Zero Project'' לשילוב אנשים עם מוגבלויות, על תרומה לשילוב עיוורים, חירשים ועיוורים-חירשים בתעסוקה ובתרבות. המסקנה היא שקיים פה פוטנציאל הסברתי עבור המדינה, בימי ביקורת בינלאומית, להצגת צדדיה היפים של ישראל. התשתית עצמה כבר קיימת ופועלת, נדרש רק גשר להנגשה. אך חוסר ההשקעה המוסדית מקשה עלינו לייצא ולייצג זאת, וכך להחזיר תועלת לחברה ולמדינה.
בתקופה זו חשוב שהציבור ומוסדות המדינה יבינו שאוכלוסיות של אנשים עם צרכים מיוחדים זקוקות לתמיכה והשקעה לא פחותה מאשר אחרים. הן לא פחות חשובות, וצרכיהן לא יכולים להישאר בשוליים. ללא סיוע הם עלולים להיות מנועים מלקבל שירותים חיוניים כמו טיפול רפואי, עזרי נגישות, שיקום ועוד. החוסר יקשה עליהם להתפתח ולהשתלב, וישליך הלאה על כלל החברה. כדי למנוע זאת, חייבים לגבש תוכנית אסטרטגית לטווח הארוך על ידי אנשי מקצוע. מוכרחים לספק תמיכה שתכלול אפיקי תעסוקה ועבודה חדשים, שיניעו את הכלכלה. קיים צורך דחוף בהגברת המשאבים הממשלתיים במקום צמצומם. נדרש גיוס תרומות ותמיכה מוסדית וציבורית, כדי שהעמותות ומקומות התעסוקה יוכלו להתייצב על רגליהם ולהמשיך להעניק מענה לאוכלוסיות הפגיעות. זה במקביל לגישה לשירותים, הנגשה וליווי חברתי - כדי שיקיימו עצמם באופן מכובד וראוי ויחזירו לחברה ולכולנו. רק כך נוכל להבטיח את שילובם המלא ואיכות חייהם, שיתגמלו וישרתו גם אותנו, ויפה שעה אחת קודם.
אורן יצחקי הוא מנכ"ל מרכז "נא לגעת" בנמל יפו בו, שבו יתקיים אירוע ה-6/6 Blind Day לרגל שבוע המודעות לאנשים עם עיוורון ולקויות ראייה בישראל, וכוללים מגוון מוקדים ומופעי נושא מקוריים באור ובחושך ובהשתתפות אמנים מובילים לצד יוצרים עם מוגבלות ראייה - על מנת לעורר מודעות ציבורית לנושא.