שבועות הפך במסורת היהודית מחג הביכורים והקציר לחג מתן תורה. משום כך מתבקשת השאלה מה מקומה ומעמדה של התורה בעולמנו. לאדם דתי השאלה נראית לא מובנת, אולי אפילו חצופה: הלוא גדלנו על הצורך להאמין שלא אמור להיות בעולמנו דבר מלבד התורה. היא מכוונת את אורחותינו על כל צעד ושעל, וכל דבר הבא מחוצה לה – קל וחומר כזה המנוגד לה – פסול מעיקרו.

אולם כשמתבוננים במציאות הממשית, מתברר שככל עם ועם היהודים הם לא רק "בני תורה", אלא גם בני אדם. יש לנו סל ערכים שאינו מורכב רק ממה שמצאנו בתורה.

זה בוודאי נכון לגבי בני הציונות הדתית, שיש בעולמם ערכים כמו שוויון בין כלל בני האדם או חופש ליברלי, שקיבלנו והטמענו אותם לא במתן תורה אלא מעצם זהותנו המודרנית האוניברסלית.

כדי להתמודד עם הדיסוננס הקוגניטיבי בין מה שאנחנו מספרים לעצמנו ובין מי שאנחנו באמת, אנחנו נוהגים לצטט כמה מקורות יפים מארון המקורות הליברלי של המסורת היהודית. אבל מי שכן עם עצמו יודה שלא הסתכלנו באורייתא ובראנו פמיניזם, אלא מצא חן בעינינו הפמיניזם וניסינו איכשהו להכשיר אותו בציטוטי מקורות.

לפני שהחרדים קופצים בהתנשאות בטענה שהדברים מוכיחים את כל מה שאמרו כל השנים כנגד "המזרוחניקים", מומלץ להם להירגע. אם לציונות הדתית לקח כמה עשורים כדי לאמץ את המיטב בערכי המערב, לעולם החרדי זה לוקח עוד כמה עשורים. אולם הוא מתחבר למערב דווקא דרך הצדדים הנהנתניים היותר נמוכים שלו, ופחות מצד ערכיו הגבוהים.

מה שנכון ליחיד היהודי - נכון לנו גם כאומה. רב סעדיה גאון אומנם אמר ש"אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", אבל בפועל המשפט הזה אכן מתאר יפה את הזהות היהודית בגולה, שהייתה יותר דת מאשר אומה. בזהות היהודית המקורית, לפני הגלות, היו גם סממנים לאומיים שלא נבעו בהכרח מתרי"ג מצוות: שפה, שטח והיסטוריה משותפת.

וכך, אפילו שלמה המלך – הבונה הגדול של המקדש הראשון, שמלכות ישראל הגיעה בימיו לשיא עוצמתה ושלוותה – היה גם זה שביחסי החוץ שלו פגע בכמה עקרונות תורניים מובהקים, כמו האיסור על ריבוי נשים וקשירת קשרי נישואין עם עמים זרים, שהביאו בהכרח גם לעבודה זרה. מי שרוצה בחידושה של הריבונות היהודית בימינו לא יוכל לעשות זאת מתוך היצמדות מלאה לפירושן של תרי"ג מצוות בספרות ההלכה הקלאסית, שנוצרה בגלות. רק חשבו על השאלה הפשוטה אם פעילות של משרד החוץ בשבת מול ממשלות ועיתונאים זרים היא בגדר פיקוח הנפש ההלכתי הקלאסי.

ובכל זאת, בשום אופן לא הייתי מוכן לוותר על מקומה של התורה בחיי. היא מייצגת את דמותה ההיסטורית של הזהות היהודית ואת כל סממני התרבות היהודית: בראש וראשונה השבתות והחגים, אבל גם ההגבלות בתחום האוכל, חיי האישות וכל שאר האיסורים שנועדו במכוון לבדל את היהודים מזולתם.

לימוד תורה, שהוא עיקרו של חג השבועות המסורתי, נועד בעיניי בראש וראשונה להעניק לה את יכולת ההתמודדות במתח מול אתגרי ימינו. הרי באופן טבעי בני אדם חווים את חיי זמננו ואתגריו יותר מאשר את עולם התורה. במתח שבין שני הנדבכים המרכזיים הללו של זהותנו עלולה הנטייה הטבעית לבטל לגמרי את ערכה של הזהות המסורתית ההיסטורית לטובת הזהות העכשווית.

לימוד התורה לרוחבה ולעומקה מאפשר לנו להכיר את תפיסת עולמה ואת ערכיה, כך שיהיו עמוד זהות מרכזי לצד צורכי זמננו וערכיו, ונצטרך לבחור בדרכים שיאזנו בין העולמות. לתורה אין זכות וטו על גיבוש זהותנו, אבל כדי שתהיה לה לפחות זכות עמידה - ראוי ללמוד ולהכיר אותה לעומקה.

את ייצוב הדיסוננס בין העולמות, התורני והעכשווי, אפשר להשיג בשתי דרכים: בשיטה הקונסרבטיבית, המנסה ליצור סינתזה חדשה בין ערכי התורה לערכי זמננו, או בשיטה המסורתית, המכירה מראש בכך שיש שני עולמות שונים, ובכל התנגשות נצטרך לבחור בפועל באחד מהם. המשותף לשתיהן היא ההכרה שהתורה היא אכן נדבך חשוב ומרכזי בעיצוב זהותנו, אבל לא בלעדי.