בתחבולה תרבותית חיברה המסורת היהודית את מגילת רות לחג השבועות. המסורת נקבעה ככל הידוע בימי האמוראים, ואולי כבר בתקופת התנאים, ונפוצה בכל עדות ישראל. חז"ל בחרו להציב את ציון מתן תורה בלב חג השבועות, וגם הנחו לשלב בחג את קריאת המגילה.

נראה שהיה להם עניין בחיבור בין מעמד הר סיני ובין סיפור כליונה של משפחת אלימלך, שנטשה אדמת אבות בשעת מצוקה. מהמגילה מהדהד המסר במילותיה של נעמי השבה משדה מואב: "אני מלאה הלכתי, וריקם השיבני השם". המסורת העתיקה הזאת מכוונת לפיתוי היהודי הגדול להתקיים כיהודים בכל מקום. מקורו של הפיתוי באשליה כי משעת מתן תורה יכול כל בן לעם ישראל להתקיים כיהודי גם מחוץ לארץ ישראל. התורה מעניקה ליהודי זהות ואורח חיים, ומאפשרת לו, כביכול, להתקיים גם ללא מולדת. מול גודל הפיתוי לחיי גולה יהודיים משגשגים קבעו חז"ל: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ, אפילו בעיר שרובה ישראל" (מסכת כתובות).

התפנית הגדולה שחוללה התנועה הציונית בחיי עם ישראל באה לתקן את חטאו הגדול, שהתמסר לפיתוי הגולה. החטא הזה מתואר בתפילת מוסף בשלושת הרגלים: "ומפני חטאינו גלינו מארצנו, והתרחקנו מעל אדמתנו". לא הבבלים והרומאים הגלו אומה, אלא היהודים נטשו וגלו מרצונם. מאז גלות בני ישראל במצרים הייתה בהם כמיהה לשוב יום אחד לסיר הבשר.

חלק לא מבוטל מתושבי הארץ שמוכרים כיום כפלסטינים הם צאצאי יהודים בני הארץ שבחרו להיצמד לאדמת מולדת גם במחיר הכורח להתאסלם. היהודים שעזבו את הארץ הצטרפו למיליונים שבסיום בית ראשון בחרו בחיי גולה, כמו מרדכי ואסתר בשושן. א"ב יהושע היה מגדולי המבקרים של בחירת היהודים בחיי גולה. "הגולה כמצב וכאפשרות היא בין היסודות הראשוניים ביותר המרכיבים את מהותו של העם היהודי", הוא כתב, "היא נמצאת בפרודות ובאטומים הבונים את זהותנו הרוחנית והקיומית, והיא חלק אורגני של המיתוסים הלאומיים שלנו. היא אינה מצב חיצוני נכפה, אלא מצב פנימי שהעם בוחר בו".

הטלטלה נוכח שיח עזיבת הארץ עולה מתוך כך שגם בני הארץ ממשיכים להתנהל במולדת כמו יהודים בגולה; כדיירי בית מלון שנוכחותם כאן נתונה לארעיות מתמדת. ההסבר לכך זוכה לניתוח מקיף בספר "המאה היהודית" של היהודי יורי סלזקין, שהיגר מברית המועצות לארה"ב. הוא היטיב לאבחן את הכישרון היהודי שעושה את היהודי לגולה המושלם. "העידן המודרני הוא העידן היהודי, והמאה העשרים היא המאה היהודית", כותב סלזקין, "איש אינו מוצלח בלהיות יהודי יותר מהיהודים עצמם. בעידן ההון הם היזמים היצירתיים ביותר; בעידן הניכור הם הגולים המנוסים ביותר".

דוד בן־גוריון הכיר בחשיבות שבאחדות העם היהודי בארץ ובתפוצות, אך בכל מפגש עם יהדות הגולה לא היסס להדגיש את התפנית שהתחוללה עם הקמת מדינת ישראל. הוא תבע כי המאמץ החינוכי "להעמקת התודעה היהודית והרגשת שותפות הגורל בין המדינה והתפוצות לא ייכון על טיח תפל, המוחק את הניגוד הקוטבי בין תוכני החיים במולדת ובין אלה שבגולה, אלא דווקא על הבלטת הניגוד בכל אכזריותו האמיתית, ועל הבהרת משמעותו הגורלית של חזון הגאולה המשיחי, גם לעם היהודי וגם לעולם כולו".

יהודי ישראל מתקשים כיום להסכים לא רק על סדר היום של המדינה, אלא גם על מטרה לאומית משותפת. אבל אולי אפשר להסכים על דבר אחד בסיסי: אהבת מולדת. נסכים שאנחנו כאן כדי להישאר, נחדל מהאיום שאנחנו תכף עוזבים, כאילו יש ליהודי ישראלי אפשרות ממשית לשוב לחיי גולה. ייתכן שאיבדנו את יכולת ההסכמה על מטרה לאומית משותפת, אולם עדיין נותר בנו בסיס רחב להכרה משותפת בשלילת חיי הגולה ובמעלתה הבלעדית של מדינת ישראל כמולדת העם היהודי. רובנו נפעמים גם היום מ"שיר בוקר" של נתן אלתרמן: "בהרים כבר השמש מלהטת ובעמק עוד נוצץ הטל; אנו אוהבים אותך מולדת, בשמחה, בשיר ובעמל".