תארו לכם שאתם בעיצומו של הליך משפטי מול אדם אחר, סכסוך שהסלים והגיע לפתחו של בית המשפט. והנה, חודש וחצי לפני מועד הדיון הראשון בתיק, אתם מגלים שהשופט - שאמור לדון ביניכם ובין בעל ריבכם באובייקטיביות מרבית - הוזמן לשמחה משפחתית של הצד השני ונענה להזמנה. אומנם הוא רק קפץ להגיד "מזל טוב", אפילו לא התיישב ליד השולחן לאכול, ועדיין השתתף בשמחה.

זה לא יכול להתרחש במערכת משפטית נורמטיבית, ובכל זאת כולנו קיבלנו בטבעיות גמורה את החלטת הנשיא השנוי במחלוקת של בית המשפט העליון, יצחק עמית, להיענות להזמנה ולשאת נאום במושב הפתיחה החגיגי של כנס לשכת עורכי הדין שנערך השבוע באילת.

הכנס השנתי הוא אחד מאירועי המשפט הבולטים. כל ה"מי ומי" של עולם המשפט יורדים לאילת, ונהנים מהשילוב הבלתי מנוצח של בילוי חברתי והשתלמות מקצועית. לצד זה, הכנס הוא גם מפגן כוח ראשון במעלה של העומדים בראש הגילדה המקצועית המשפטית. ככל שהשמות המכבדים בנוכחותם את הכנס מרשימים יותר, כך מתעצמת יוקרתו של המעמד ויוקרתם של ראש הלשכה ובכיריה.

הדמות הבכירה ביותר והמחוזרת ביותר היא נשיא בית המשפט העליון. לנאום הנשיא במושב הפתיחה של הכנס יש משמעות החורגת הרבה מעבר למילים הנאמרות בו. ואכן, נשיאי בית המשפט העליון נהגו להתייצב בכנס הלשכה כדי לבטא את שביעות רצונם מהתנהלותה, ולהדיר את רגליהם מהכנס כשסברו שיש "להעניש" ראשי לשכה שלא חפצו ביקרם. אלא שהשנה הזו אינה שנה ככל השנים. 

ב־22 בינואר אישרה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק לרפורמה בלשכת עורכי הדין. ההצעה כללה כמה סעיפים, שהמרכזי שבהם מפחית בכ־20 אחוזים את דמי החבר שגובה הלשכה מחבריה. הרקע לחקיקה הוא הזעם הגובר בקרב עורכי דין מהימין על הפיכתה של הלשכה ב־2.5 השנים האחרונות לאחד הארגונים הבולטים בחזית המאבק נגד הרפורמה המשפטית.

לשכת עורכי הדין היא גוף ייחודי בנוף האגודות המקצועיות בישראל. באופן חריג, הארגון המקצועי הוא זה שמסמיך את עורכי הדין, והחברות בו היא תנאי לרישיון לעיסוק במקצוע. לשם השוואה, לרואי החשבון או שמאי המקרקעין יש לשכות מאגדות, אך החברות בהן התנדבותית. רואה חשבון או שמאי מקרקעין שאינו מעוניין להיות חבר בלשכה המקצועית יכול לוותר על התענוג, וכמובן לוותר גם על הצ'ופרים הנלווים - השתלמויות מקצועיות, כנסים ומועדוני צרכנות. את הרישיון לעסוק בראיית חשבון או בשמאות מקרקעין לא מעניקות הלשכות אלא מועצת רואי החשבון ומועצת שמאי המקרקעין, שיושבות במשרד המשפטים וממונות על ההיבטים המקצועיים של הפיקוח על בעלי המקצוע בתחום. במועצות יש נציגות ללשכות, אך אין חובה להיות חבר בהן.

אצל עורכי הדין, לעומת זאת, הלשכה היא הגוף המאסדר, על כל ההיבטים הכרוכים בכך. לשכת עורכי הדין ממונה על בחינות ההסמכה לעורכי דין חדשים, היא מטפלת בסוגיות המשמעת, ואי אפשר להחזיק ברישיון לעיסוק בעריכת דין מבלי להיות חבר בלשכה ולשלם לה דמי חבר.

כבר שנים יש קולות רבים בין עורכי הדין, לא רק בימין, הקוראים ליטול מהלשכה את כוחה הרב. לשיטתם יש להפוך את החברות בלשכה להתנדבותית, ואת הסמכויות החוקיות שהיא מחזיקה להעביר למועצה המשפטית שתוקם מחדש במשרד המשפטים, כפי שהיה עד לחקיקת חוק הלשכה בשנת 1961. לקולות הללו הצטרפו לאחרונה רבים מעורכי הדין בימין, שחשו שלא ייתכן שכספי דמי החבר ישמשו את הלשכה למימון המאבק ברפורמה שהם תומכים בה בכל ליבם.

מי שניסה להרים את הכפפה הוא ח"כ חנוך מילביצקי מהליכוד. הוא הבין שבאקלים הפוליטי הנוכחי קשה לפרק את הלשכה, ולכן בחר באפשרות מתונה יותר: הפחתה של כ־20 אחוזים מדמי החבר שהלשכה גובה בכפייה מכל עורכי הדין. מאחורי ההצעה עומדת ההנחה שכ־80 אחוזים מתקציב הלשכה מופנים למימון הפעילות השוטפת הרגילה, ו־20 האחוזים הנותרים הם העודף שהלשכה והעומדים בראשה מפנים למטרות שונות כראות עיניהם. זה בדיוק הסכום שנדרש לקצץ כדי שללשכה לא יישאר כסף למימון המאבק נגד הרפורמה בפרט, ונגד מדיניות ממשלת הימין בזירה המשפטית בכלל. כך יימנע המצב האבסורדי שבו עורכי דין התומכים במדיניות הממשלה בשדה המשפטי מוצאים את עצמם מממנים בכפייה את המאבק נגדה.

הצעת החוק קודמה בזריזות, אושרה סופית בחודש ינואר, וכנהוג במקומותינו - לשכת עורכי הדין עתרה נגדה לבג"ץ בתוך ימים ספורים. השופטת התורנית ביום הגשת העתירה, יעל וילנר, עצרה את יישום החוק, ואפשרה ללשכה להמשיך לגבות את דמי החבר כאילו לא אירע דבר.

קשה לא לחוש באבסורד: בג"ץ, שהלשכה נאבקת על שימור כוחו, נדרש להכריע בגורלו של החוק הנוגע למימון המאבק הזה ממש. האבסורד החריף לאחר שהשופטת וילנר טיפלה בהליכים המקדמיים, והתיק הועבר, בהנחייתו של עמית, לטיפולו של ההרכב הבכיר בבית המשפט העליון, אשר ידון בו בעוד כחודש. הזכרנו כאן בעבר את נטייתו של עמית להעביר תיקים רבים לטיפול ההרכב הזה, שיש בו רוב אוטומטי לאגף השמאלי־אקטיביסטי.

אף שהאינטרסים הישירים של הנהגת הלשכה עברו בהחלטתו לטיפולו האישי, עמית לא חשב ולו לרגע להימנע מלהתייצב בכנס השנתי של הלשכה, יום חגם של ראש הלשכה עמית בכר ומקורביו, ולנאום בו נאום מתריס ותוקפני נגד הממשלה ונגד הכנסת.

בעבר הוא טבע את המושג "דנ"א שיפוטי", המאפשר לטענתו לשופטים לנטרל "רעשי רקע" בניגוד לבני תמותה רגילים, כמו ראש הממשלה למשל, שחייבים להיזהר מכל שמץ ניגוד עניינים. כאן אין אולי ניגוד עניינים קלאסי, משום שההשתתפות בכנס אינה מטיבה עם עמית באופן אישי, אך זהו מקרה של "כשר אבל מסריח". ההתייצבות בכנס והנאום על הבמה כאורחו של ראש הלשכה, בזמן שענייניה של הנהגת הלשכה מונחים על שולחנו של עמית כשופט, מחו כל שריד של אמון במה שיחליטו השופטים לפסוק בעתירת הלשכה נגד חקיקת הכנסת.