השבוע שידרתי מכנס שדרות לחינוך ולחברה, שהתקיים במפתיע בבאר־שבע. הטיימינג העיתונאי שלי מושלם: שתי שניות פחות או יותר אחרי סיום התוכנית הגיע לכנס יאיר גולן. אני מודה, הזעם כלפיו הפתיע אותי. כשהגעתי לכנס כבר חיכו לגולן בחוץ עשרות אנשים. עצרתי ליד אחת מהם. היא סיפרה שיש לה שני בנים לוחמים, ושהיא גרה בבאר־שבע. היא לא יכלה לשבת בבית כששמעה שיאיר גולן מגיע. "הילדים שלי לא רוצחים תינוקות, הם מצילים תינוקות", הקול שלה נשבר. בנה הגולנצ'יק כמעט נהרג בתחילת המלחמה, ובנס ניצל מפגיעת אר־פי־ג'י: "אם אני יושבת בבית כשיאיר גולן נואם חמש דקות נסיעה ממני, זה כאילו אני מסכימה איתו" אמרה לי בעודה מנופפת בדגל ישראל קטן שהורידה מחלון המכונית שלה.

גולן יצא ממכוניתו כשיותר ממאה אנשים התגודדו סביבו. הוא היה מבוהל. אני חלילה לא מפקפק באומץ ליבו, אבל ניכר שבפעם הראשונה מזה זמן הוא פוגש מציאות שלא מתחילה בדרך נמיר ונגמרת בקפלן. האיש עם הלשון הכי אלימה בפוליטיקה הישראלית נאלם דום כששמע מכל עבר קריאות של אנשים שבאו במיוחד בשבילו, והפעם לא כדי להריע.

על הבמה הוא איבד את זה לגמרי. הקריאות הוציאו אותו משלוותו. עור דק מאוד יש ליאיר גולן. היית מצפה מאדם שהשתמש ב"נוהל שכן" למרות פסיקת בג"ץ שישמור על קצת יותר קור רוח מול כמה שכנים שהגיעו להגיד לו מה הם חושבים עליו. הוא צרח עליהם שהבוגדים הם מי שקיבלו כסף מקטאר, והטיף להם על שהעזו להינעל בממ"ד ביום הטבח. אחד האנשים לידי צחק כשהוא אמר את זה: כששאלתי אותו למה, הוא סיפר לי שב־7 באוקטובר הוא כמעט נהרג כשיצא עם האקדח האישי שלו להגן על עירו אופקים.

כשחזרתי למכונית ויצאתי הביתה, קראתי את הודעות הפוש בטלפון: "קריאות בוגד הוטחו ביאיר גולן". התפוצצתי מצחוק. כמי שחי את הרטוריקה הפוליטית בישראל יום־יום, אני די בטוח שאחרי ו"ו החיבור, המילה "בוגד" היא אולי הכי נפוצה בפיהם של יאיר גולן וחבריו. התקשורת הישראלית יכולה להתעלם במשך שנים מאינפלציה מטורפת בשימוש במילה "בוגד", ובכל זאת להתעורר בדיוק ברגע שמפגין מפנה אותה לעבר יאיר גולן. אפשר לומר שהתקשורת הישראלית הורגת את ההגינות כתחביב.

אני מודה, אני כבר לא מתרגש מהמילה "בוגד". כמו שימוש מופרז באנטיביוטיקה, גם כאן הגוף מתרגל. מזמן אמרתי בפטריוטים: המילה הזאת לא מרגשת אותי יותר. תקראו לביבי "בוגד" כמה שאתם רוצים. אבל גם לנו מותר. אני אישית לא משתמש בה כי היא שחוקה בעיניי, אבל אנחנו לא במשחק ילדים שבו אסור להשתמש במילה כלשהי "מ־עכ־שיו". המילה "בוגד" כאן: היא מרוססת בגרפיטי על כבישים ועל קירות, נחשבת לביטוי עדין בהפגנות קפלן, וזורמת כמים בהתגודדויות רל"בים. אנחנו במדינת חוק, ומאמינים בשוויון. אם מותר להשתמש במילה "בוגד", לכולנו מותר.

אבל צריך להגיד שבכנס שדרות הכינוי "בוגד" יצא מפיהם של אנשים מן היישוב, בשעה שהמילה משמשת כבר שנים את חוד החנית של מחנה השמאל: מובילי מחאה, אלופים לשעבר, שרי ממשלה לשעבר, ראשי ממשלה לשעבר, אקדמאים בכירים ועוד ועוד. למעשה, במחנה הרל"ב מי שמעז לא להשתמש במילה הזאת כלפי נתניהו הוא, איך לומר בעדינות, בוגד.

יאיר גולן הוא איש אלים, שונא, תוקפני. הוא באמת ובתמים מרגיש שהמדינה נלקחה ממנו ומדומיו, ושכדי להחזיר אותה לחיקם צריך להשיג את הניצחון המוחלט. לא על חמאס או חיזבאללה, אלא על תושבי שדרות, על הביביסטים ועל הציונות הדתית. עכשיו רק נותר לגלות אם נולד הימני השימושי שיסכים להקים קואליציה עם האיש הנורא הזה. כתחביב.

נחש מי

סערה פרצה השבוע כאשר שר החינוך הודיע שהוא מתכוון להפוך את לימודי התנ"ך ללימודי ליבה במדינת ישראל.

מיד הגיח במוחי הפאנץ' המתבקש: האם זה אומר שחרדים ילמדו תנ"ך? אבל אחר כך נזכרתי במורה שלי לתנ"ך מרים שאכטה, שהייתה נוהגת לבקש מאיתנו שלוש־ארבע פעמים בכל שיעור לקרוא קטע מפרק אקראי, כדי שתוכל בזמן הזה להישען על אדן החלון, להצית סיגריה, לשאוף, לנשוף את העשן החוצה ולקוות שאנחנו לא רואים את חרון אפה. את הסיגריה עצמה נהגה מרים שאכטה לכבות בעציץ גדול עלים. ככל שהתקרבנו לבגרות הוא הלך וקמל, ובסופו של דבר נפטר בטרם עת מסרטן הגבעול.

אני לא כועס על מרים שאכטה, אבל לא זכורה לי תרומתה המיוחדת לידיעותיי בתנ"ך. בכלל, תנ"ך הוא המקצוע שאני זוכר בו הכי מעט מבית הספר היסודי. אני זוכר סיפורים משיעורי ספרות, זוכר חשבון, זוכר את ליבי המורה לאנגלית ואת מירה המורה להבעה בכתב. תנ"ך? בלאקאאוט. שום רושם, שום אירוע מיוחד, שום כלום. חוץ מהצגת בית הספר, שבה אבא שלי שיחק את משה רבנו עם זקן ארוך ומטה חום. עד היום נהוג לומר שממשה עד אחאב לא קם כמשה.

לכן התרגשתי לפני כשבועיים כשאדם הזאטוט סיפר לי בהתלהבות שהוא עתיד להיבחן לתפקיד בהצגה שהם מכינים לכבוד קבלת ספר התנ"ך. שאלתי אותו לאיזה תפקיד הוא נבחן, והוא אמר שלכל התפקידים. ההצגה מספרת על שלושה ילדים שעוברים בין סיפורי התנ"ך ומכירים את הדמויות הנפלאות שבו: אברהם, יצחק ויעקב, יוסף, משה, דוד ושלמה, מרים, רות, חנה ועוד.

שאלתי אותו איזו דמות הוא ירצה לגלם, וסיפרתי לו על כמה וכמה דמויות שאני אוהב במיוחד. לפני יומיים הוא צרח לעברי, כמנהגו, שקיבל את התפקיד שהכי רצה. התרגשתי בשבילו וחיבקתי אותו, ושאלתי: נו, את מי קיבלת, את מי קיבלת? הוא ביקש שאנחש, וחייך ושתק. נווווווווו, צעקתי עליו, ספר לי כבר איזו דמות קיבלת!

את הנחש.

את מי? שאלתי בחשש. את הנחש.

נו, טוב, חצי נחמה. לפחות לא את העגל. ליבה יואב, ליבה דחוף.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il