ההסכת החדש של בית אבי חי, "קשה להאמין", מסקרן. הכותרת לוקחת את המושג "אמונה", השמור בדרך כלל לענייני א־לוהים ודת, ומרחיב אותו לתפיסות יסוד שהתנפצו בעקבות טבח שמחת תורה. המגישה, אפרת שפירא־רוזנברג, בודקת עם מרואייניה מה עושים עם השברים האלה; האם מדביקים אותם בכוח או זורקים לפח ובונים משהו חדש, ואולי ישנן דרכי ביניים. ההתרסקות היא חוויה לא פשוטה, והשיח בפודקאסט מעניין הן מההיבט הפסיכולוגי והן מהצד התוכני. בין הפרקים שעלו עד כה יש עיסוק בשבר מול ההנהגה הלאומית, בשבר מול א־לוהים ומול האקדמיה בחו"ל. אני מחכה לריאיון עם אנשי שמאל שאמונתם הפוליטית התרסקה, ומשוכנעת שהוא יהיה מרתק.

האזנתי לפרק שנוגע בשבר האמוני־פמיניסטי. האורחת הייתה עו"ד איילת רזין בית־אור, בעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה, ובכירה באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. מאז 7 באוקטובר היא עובדת במסירות גדולה לתעד ולהביא למודעות בינלאומית את התקיפות וההתעללויות המיניות שביצעו מחבלי חמאס במסגרת הטבח. רזין בית־אור מדברת בהסכת על השבר שלה מול התנועה הפמיניסטית העולמית, מול ה"סיסטרהוד", אחוות הנשים שהיא בטחה בה כל כך, המבטאת אכפתיות נטולת גבולות לעוולות שנשים חוות בלי קשר לדת, לאום או תפיסה פוליטית.

בגידת הארגונים הפמיניסטיים העולמיים הייתה מרושעת וקשה לעיכול. העוול זעק. נשים שהיו אמורות להתייצב לצד נשים וגברים שהותקפו באכזריות, אטמו את האוזניים ועצמו את העיניים כדי לא לשמוע ולא לראות את האמת. זה התחיל בשתיקה, נמשך בהכחשה ונגמר במתקפה על מדינת ישראל. קשה לראות את התופעה הזו גם כאזרח ישראלי מן השורה, אך בעבור מי שהאמון בנשים באשר הן היה כל עולמה, זה היה שובר לב. רזין בית־אור דיברה על כך שהתפיסה הזו התפוצצה לה בפנים. היא לא היחידה, כך חשו פמיניסטיות ישראליות רבות. אלא שהכתובת הייתה על הקיר כבר לפני שנים, ופמיניסטיות רבות בחרו להתעלם ממנה או שהן כתבו אותה בעצמן.

לפני תשע שנים היה אמור להתקיים בלוד כנס ייסוד של פורום "אקטיביסטה", שנועד להיות פתוח לכל אישה אקטיביסטית, "ובלבד שהיא מכירה בזכותן השווה של נשים מכלל הקהילות שבמרחב מהירדן ועד הים: יהודיות וערביות, ילידות, ותיקות ומהגרות, חילוניות ודתיות, סטרייטיות וגאות, בעלות וחסרות מעמד...". כך נכתב, בין השאר, בקול הקורא. בפועל לא נחה דעתן של נשים ערביות מכך שנשים מתנחלות ישתתפו בכנס, והדבר הוביל לפיצוץ בין המארגנות. לכולן יש זכויות שוות, אלא אם כן הן ימניות.

לפני כשנתיים הגיעה ח"כ לימור סון הר־מלך למחות נגד פינוי כרם בשומרון. קבוצת שוטרי מג"ב הקיפה אותה בצורה צמודה ומאיימת, ואחד השוטרים לכאורה פגע בה. מנכ"לית שדולת הנשים דאז, הדס דניאלי־ילין, הבהירה ששום אישה בשום מצב לא צריכה להרגיש כך, אבל היא הייתה קול בודד בין ארגוני הנשים. דמיינו אישה אחרת עוברת את החוויה המזעזעת הזאת. זה לא היה נגמר בציטוט אחד בחדשות.

אם נלך רחוק יותר, לרצח אורי אנסבכר הי"ד, ארגונים פמיניסטיים שייכו את הרצח ואת מה שקדם לו לסוגת האלימות המגדרית. הם התעלמו מהמניע הלאומני, אף שלהתעללות בנשים יש תפקיד ידוע במלחמות. אבל יש דברים שמותר לחשוב ויש דברים שלא.

אכן, הפמיניזם מתפרט לארגונים ולזרמים שונים, ולא כולם מדברים בקול אחד, אבל גם נשים פמיניסטיות שלא הדירו בעצמן נשות ימין, לא יכולות להתעלם מכך שארגונים רבים שפטו נשים לפי עמדותיהן הפוליטיות, ולא נחלצו לעזרת נשות ימין שהיו זקוקות לכך. הסיסטרהוד המפורסם דילג מעליהן. עכשיו הארגונים הללו חווים את אותו הדבר מצד הארגונים העולמיים, שבעבורם כל הישראלים הם חבילה אחת. ההבדלים הגדולים בינינו הם רק ניואנסים. גם כשתבואי עם ההוכחות הכי כואבות וחותכות, לא יאמרו לך "אני מאמינה לך". בעבורך האישה היהודייה, הישראלית, זה לא עובד. או במילים קליטות שהפכו לקמפיין רשת: Me too unless you are a jew.

"אין דבר כזה פמיניסטית עם כוכבית", אומרת רזין בית־אור בשיחה, אבל כבר שנים יש פמיניסטיות ישראליות עם כוכביות רבות, רק שעד עכשיו היה נוח לא לראות אותן.

נשות כל העולם

להתעלמות וההכחשה של מה שקרה כאן בשבעה באוקטובר יש מגוון סיבות. להגיד אנטישמיות זה קל וגם נכון, אבל מעבר לכך צריך לזכור שלפי הפרוגרס, שבמידה רבה הפמיניזם הנוכחי הפך להיות חלק ממנו, העולם נחלק לחזקים וחלשים, מדכאים ומדוכאים. אם סומנת כחלש אתה אוטומטית צודק ואינך נדרש להוכחה נוספת, ובטח לא להתנהל לפי קוד מוסרי כלשהו. בעבור העולם המערבי אנחנו הקולוניאליסטים הלבנים המדכאים, ולכן לא משנה איזה מדוכא יאנוס, ירצח או יחטוף אותנו – אנחנו אשמים.

איה זינאתי, פמיניסטית ערבייה שהתנגדה לשיתוף מתנחלות בכנס "אקטיביסטה", כתבה לחברותיה הישראליות: "אנחנו, הפמיניסטיות הפלסטיניות, לא צריכות נשים שיטיפו לנו מוסר... ממש כמו שאתן לא תהיו מוכנות לקבל גברים שיגידו לכן איך לנהל את המאבק שלכן". זה בדיוק הדבר. הגברים מדכאים את הנשים, ואתן הישראליות שייכות ללאום המדכא. אל תתבלבלו, אנחנו לא אותו דבר.

אבל זינאתי אומרת פה עוד משהו, שמתחבר לתקווה חדשה שמבטאת רזין בית־אור. זו סיפרה על שפה משותפת חדשה עם נשים יהודיות אמריקניות. נשים שגם להן הקרקע נשמטה מתחת לרגליים, שהשותפוֹת שלהן בגדו בהן. זו לא ברית מגדרית, זו ברית לאומית, או מגדרית ולאומית. אנחנו אומנם נשים, כותבת זינאתי, אבל אני קודם כול פלסטינית. ואת זה פמיניסטיות ישראליות נוטות לשכוח. במלחמת העולם השנייה ציפו הקומוניסטים שפועלי כל העולם יתאחדו, ולחרדתם גילו שפועלי כל העולם מגויסים לצבאותיהם ונלחמים אלה באלה, כי המשפחה, העם והארץ קודמים לאחוות הפועלים. הגיע הזמן להכיר בכך שאותו היגיון פועל בכל הזירות. קודם הנאמנות למשפחה, לעם ולארץ, אחר כך כל שיתופי הפעולה האחרים.

Ofralax@gmail.com