תשמעו סיפור, לפני כמה ימים נסעתי לבית חולים בצפון תל אביב, כדי לבקר חבר שלי שעבר ניתוח מורכב. בכניסה לבית החולים נזכרתי שפעם, בהיריון של חיה, הגענו לכאן לבדיקת מי שפיר. וממש רעדנו מפחד. היינו כל כך מבוהלים, עוד לא התאוששנו מהטראומה של הלידה השקטה שעברנו, וכל כך פחדנו שהרופאים יגלו משהו, ששוב משהו יסתבך, ומאז כל פעם שאני נכנס לבית החולים הזה, הלב שלי מחסיר פעימה אחת. כי אני נזכר בבהלה שאחזה בי אז, באותה בדיקת מי שפיר שגרתית.

כשהגעתי לחדר שהחבר שלי אושפז בו, ראיתי שם את כל המשפחה שלו. הם עטפו אותו באהבה. פשוט ישבו מסביב למיטה שלו, ודיברו. חיבקתי את ההורים שלו ואת האחים שלו, וחשבתי לעצמי שברגעי האמת הצורבים, בנקודות הקצה של החיים, ברגעים הכי חשופים ורכים שלהם – מתגלה כוחה של המשפחה. ישבתי שם שעתיים בערך. בבית חולים אין זמן. ובדיוק ברגע שבו קמתי ללכת - נשמעה אזעקה.

וכל החולים יצאו מכל החדרים, וכל אנשי הצוות כיוונו אותם, והסבירו להם איפה המרחב המוגן, וגם אני הלכתי עם החבר שלי, שצעד בקושי את הדרך מהחדר שלו לממ"ד, שהיה מחסן תרופות כזה, ובממ"ד היו מלא אנשים, וכולם דיברו ביניהם בשקט, וגם אני סיפרתי להורים של חבר שלי שאין לי ממ"ד בבית, יש לנו משהו שנקרא "שיפור מיגון", זה ממ"ד מזויף. וכשאמרתי את זה, איזו גברת מבוגרת שהייתה שם פנתה אליי ואמרה לי – "בבית שלי פגע טיל פעמיים! הוריד קומה שלמה! אני הייתי בממ"ד, בנס ניצלתי!" ואני אמרתי לה, "וואו, איפה את גרה", והאישה אמרה, "באשקלון", היא המשיכה לספר לי שהטיל שפגע לה בבניין הצית אש. אבל הוא גם פגע בדודים. אז כל המים נזלו. הבית שלה היה מלא באש ובמים, בעת ובעונה אחת. ובינתיים כולם יצאו מהממ"ד, וחזרו לחדרים, והאישה המשיכה לספר לי על הממ"ד שלה. היא גם רצתה להראות לי תמונה. ואני הרגשתי שהיא רוצה שאני אישאר איתה עוד קצת, אז נשארתי איתה עוד קצת, חיכיתי שהיא תמצא את התמונה של הבית שלה באשקלון. ובאמת זאת הייתה תמונה מטורפת - בניין קטן, וכל הקומה העליונה שלו מפורקת לגמרי. איזה סיוט.

אחר כך נפרדתי מחבר שלי, וירדתי למטה במעלית. והתקדמתי ליציאה, ובדרך, ממש ליד השער, ראיתי פסנתר גדול שיש לפעמים בבתי חולים, וליד הפסנתר ישב אדם חרדי, מבוגר מאוד, וניגן. הוא ניגן את השיר "המלאך הגואל אותי". הוא ניגן אותו כל כך יפה. ולצידו, על כיסא, ליד הפסנתר, ישב אדם מבוגר בחלוק של בית חולים, ולצד המבוגר ישבה מטפלת. הם דיברו ביניהם ברוסית. והיה ברור שאין ביניהם שום קשר. בין החרדי שמנגן, לבין המטופל. הוא פשוט ישב להקשיב לו. ואני נעמדתי שם, לכמה שניות, והקשבתי להם, וזמזמתי לעצמי בשקט – "ושם אבותיי ושם אבותיי, אברהם ויצחק, וידגו לרוב, וידגו לרוב, בקרב הארץ".

ואחר כך יצאתי מבית החולים ועליתי על הטוסטוס ונסעתי הביתה. השמיים היו שחורים, והאוויר היה קר. ואחרי כמה דקות של נסיעה, הגעתי לרמזור אדום. אז נעצרתי, ממש לפי מעבר החציה, וראיתי מולי שני אנשים הולכים מכות. הם ממש התחילו את המכות בשנייה שהגעתי לשם. זה היה מחזה נורא. גבר מבוגר, בן שישים בערך, מנסה לחנוק בחור עם קסדה. והבחור עם הקסדה חונק אותו בחזרה. הם צעקו והתגוששו, וכולם הסתכלו בהם. אני בכלל לא הבנתי מה הולך. ופתאום התחלתי לצעוק – "זה לא שווה את זה! אתם תתחרטו על זה!" ככה צעקתי. לא יודע למה זה מה שצעקתי, זה מה שיצא. והבחור עם הקסדה הפיל את הבחור המבוגר לרצפה. זה נהיה רציני. אז עצרתי את הטוסטוס בצד, והורדתי את הקסדה, וניגשתי אליהם, וצעקתי עליהם – "זה לא שווה את זה! אתם תתחרטו על זה!", ושני הגברים בכלל לא הבינו מה אני רוצה. פשוט נדחפתי להם במריבה. הם ניסו עוד לריב ולהתכסח. ואני צעקתי להם שוב ושוב שזה לא שווה את זה. ובינתיים הרמזור התחלף לירוק, וכולם שם התחילו לצעוק ולצפור זה היה נורא.

ואחרי כמה שניות, אחרי שהצלחתי להפריד ביניהם, הבחור המבוגר חזר לרכב שלו. עצבני ונסער. וכשהוא חזר לרכב, האופנוען פתאום התחיל לרוץ לכיוונו, עם הקסדה, הוא הגיע לרכב שלו ושבר לו את שתי המראות! הוא פשוט כיסח אותן עם הקסדה שלו. ואני צעקתי לו – "למה! למה! אתה תתחרט על זה! די!", ולאיש המבוגר אמרתי – "עזוב אותו! עזוב אותו! תן לו ללכת לחיים שלו!", ובאמת האיש המבוגר לא רדף אחריו. והאופנוען חבש את הקסדה, ונסע לדרכו, במהירות. והאיש המבוגר התיישב ברכב עם המראות השבורות, והתחיל לנסוע. ובתוך כמה שניות הכביש התרוקן. כל האנשים המשיכו הלאה. כל אחד לחיים שלו. והכביש התמלא במכוניות חדשות. באנשים חדשים. בסיפורים חדשים. וגם אני נסעתי לדרכי.

וכשנסעתי חשבתי על זה. שאין דבר נורא יותר משני אנשים מבוגרים שהולכים מכות. ככה בכביש. על כלום. וגם חשבתי על זה שהעובדה שהגעתי לשם, ממש בשנייה שהריב הזה התחיל, היא סוג של השגחה. ממש הרגשתי שהחיים הניחו אותי שם, בשנייה הנכונה, כדי להפריד ביניהם. אם לא הייתי מקשיב לאישה הנחמדה מאשקלון בממ"ד. ואם לא הייתי נעצר כדי להקשיב לחרדי שניגן בכניסה לבית החולים – לא הייתי מגיע למריבה הזאת בזמן. אבל כך יצא. כך התגלגלו הדברים. כך הסתובבו החיים. והכול קשור להכול. זה הסיפור.