יום ירושלים 2025 הוא הזדמנות לבחון את מצבה של ירושלים – ואת מה שהיא מלמדת אותנו על עתידה של ישראל כולה. בשנת 2008 ידעה ירושלים משבר אדיר. אחרי אינתיפאדה קשה, עזיבה המונית של צעירים וקריסה כלכלית, נדמָה שהעיר הולכת ודועכת. מתוך תחושת שליחות ואחריות, הקמתי עם קבוצת צעירים ירושלמים את תנועת "התעוררות", כדי להיאבק על עתיד העיר שעיצבה את זהותנו והשפיעה עלינו עמוקות. בעשור דרמטי הצלחנו, אנו וכוחות חיוביים צעירים מהחברה האזרחית ומהמערכת הפוליטית, לחולל שינויים בכלכלה, בתרבות, בתיירות, בעירוניות ובאיכות החיים.

נכון, כיום קיימים איומים ממשיים על עתידה הציוני של ירושלים. הנהגה אחרת מובילה את העיר, המאזן הדמוגרפי משתנה, והאתגרים מתחדדים. אך ירושלים גם מלמדת אותנו לא מעט. כדאי שנקשיב לאותות האזהרה – ואולי גם נִשאב ממנה השראה ואפילו תקווה.

נבחן לרגע את המציאות הדמוגרפית, החברתית והכלכלית: במערכת החינוך בירושלים לומדים כ־292,500 תלמידים בני שלוש עד 18. מתוכם כ־40.3 אחוזים בחינוך החרדי, כ־23.3 אחוזים בחינוך הממלכתי והממלכתי־דתי, וכ־36.3 אחוזים – יותר מ־106 אלף תלמידים – בחינוך הערבי הרשמי או המוכר. ירושלים מציבה בפנינו תמונה ברורה של מגמות עומק המתרחשות במדינה כולה.

העיר הידרדרה לדירוג אשכול חברתי־כלכלי 2, ומתמודדת עם גירעון קבוע, תופח והולך, של כמיליארד שקלים בשנה – שמממנים תושבי ישראל, באמצעות ממשלת ישראל ובאמצעות "מענק הבירה". שיעורי התעסוקה של גברים חרדים ונשים ערביות נמוכים בעשרות אחוזים מהממוצע. מאות מיליוני שקלים לא נכנסים לקופת העירייה מדי שנה בשל מדיניות רווחה היסטורית, שאינה דורשת מיצוי כושר השתכרות כתנאי להנחות. כתוצאה מכך, ציבור משלמי המיסים ההולך וקטן נושא בנטל הולך וגדל. העיר איננה בת־קיימא כלכלית, ותוכניות הפיתוח וההשתלבות בתעסוקה אינן מתקדמות בקצב הנדרש. העתיד הציוני של ירושלים נמצא בסכנה.

זוהי נורת אזהרה מהבהבת למדינה. אם לא יינקטו שינויי מדיניות שיתמרצו תעסוקה ושירות, והחלת חובת מיצוי כושר השתכרות ושירות צבאי או אזרחי כתנאי להטבות – נמשיך לראות את ציבור המשרתים והמפרנסים נושא על גבו את החברה כולה. נמשיך לראות אי צדק היסטורי, של מדיניות רב־תרבותית כושלת, המפוררת את הערכים שמדינת ישראל בנויה עליהם. אחריות, שותפות וערבות הדדית היו הבסיס לקיומנו – ובלעדיהם נעמוד בפני סכנה קיומית של ממש. חברה שאיננה מסוגלת לממן את צבאה או את השירותים הבסיסיים לתושביה אינה מדינה חזקה, אלא נמצאת בדרכה להפוך למשק של עולם שלישי.

דווקא מתוך המציאות הזו קרה בירושלים דבר נפלא: תנועה של התעוררות. תנועה אזרחית שצמחה מלמטה. צעירים ומבוגרים, ימין ושמאל, חילונים, מסורתיים, דתיים־לאומיים ואף חרדים ממלכתיים – כולם שיתפו פעולה אמיצה במאבק למען ירושלים ציונית, סובלנית ויצרנית. בתוך ההתעוררות התגבשה ברית ציונית, ברית של משרתים, של מתונים, של אנשים שמאמינים במדינה אחת לכולם, וביכולת לגבש סדר יום משותף.

התעוררות – שלא הייתה מזוהה עם מפלגה ארצית – קיימה דיונים פנימיים אמיתיים, בשקיפות ובדמוקרטיה. כך החליטה מחד להיאבק על מניעת סגירת מתחם הסינמה סיטי בשבת, ומאידך לקיים בתשעה באב את אירוע הדגל שלה, המפגיש בין המגזרים ונלחם בשנאת חינם. היא דגלה בפיתוח ובבנייה בשכונת עטרות ובה בעת לחיזוק חברתי־כלכלי של תושביה הערבים של ירושלים במזרח העיר. היא התנגדה לשינוי צביונה של קריית יובל מציוני לחרדי, אך הציעה פתרונות חינוך ראויים בשכונה הסמוכה. התנועה בחרה באג'נדה כלכלית ימנית במהלך פירוק המונופול של אגד, אך במדיניות שמאל כלכלי בקידום דיור מסובסד לשוכרים צעירים.

לא היה טאבו. לא היו סיסמאות ריקות. הייתה מנהיגות שחיפשה אמת, אחריות ושותפות.

בימים שהחברה הישראלית ממשיכה להתפרק, לאחר רפורמות משפטיות שקרעו את העם ולאחר טבח 7 באוקטובר שזעזע את יסודותינו, הבשורה מירושלים חייבת להישמע. היא חייבת להילמד. היא חייבת להיות מונחת בבסיס סדר היום של מדינת ישראל כולה.

הגיע הזמן לממשלה שתבטא ברית ציונית. את מה שיש בעם, בצבא, במקומות העבודה, צריך להעביר למנהיגות הפוליטית. כמו שהצלחנו בהתעוררות לעשות. הגיע הזמן שהציבור ידרוש זאת ממנהיגיו. הגיע הזמן שמנהיגים חדשים יקומו – כאלה שחושבים אחרת, שמאחדים, שמובילים – למען עתיד משותף.

עופר ברקוביץ' הוא יזם, מייסד התעוררות בירושלים וסגן ראש העיר לשעבר