בשנת 115 לספירה החל בלוב, מצרים, ובעוד קהילות יהודיות גדולות בתפוצות, מרד נגד הרומאים. מרד היה שונה מאוד מהמרד הגדול ומרד בר כוכבא שהיו בארץ ישראל, בכך שהמלחמה לא הייתה רק מלחמה של היהודים ברומאים, אלא מלחמה בין היהודים לבין האוכלוסייה המקומית. במילים של מגילת אסתר, הייתה זו מלחמה של היהודים בשונאיהם ומבקשי רעתם. מאנטוכיה שבתורכיה ועד אלכסנדריה שבמצרים, מלחמות היהודים נגד שונאיהם המקומיים איכשהו היו קשורות לנעשה בארץ, אבל לכולם היה הקשר מקומי של  מלחמה באנטישמים ובאנטישמיות.

כמו אז, גם בתקופה האחרונה החלה מלחמת שונאי ישראל ביהודי התפוצות, והגיעה לנקודה שבלי קשר למה שנעשה בארץ – היא תימשך הרבה שנים קדימה. 

הירי המזעזע מחוץ למוזיאון היהודי בוושינגטון, שבו נרצחו שני עובדי הקונסוליה הישראלית, ירון לישינסקי ושרה מילגרם, הוא עליית מדרגה חמורה במלחמה הזו. העובדה שהרוצח אליאס רודריגז, שתכנן פיגוע גדול בהרבה, הוא אמריקני לחלוטין בלי שום קשר למזרח התיכון, עוזרת להבין עד כמה עמוק המשבר שמתחולל כעת בתפוצות. מאות מיליוני צעירים בלי שום קשר לישראל והבנה בענייני המזרח התיכון, עברו הקצנה חמורה מאז השבעה באוקטובר ומלאים בשנאה אובססיבית לישראל – ולכל יהודי שלא מוכן להצרף לפסטיבל השנאה שלהם – בצורה שנראית עכשיו בלתי הפיכה. כמו שצעירים גרמנים רבים בשנות ה-30 של המאה הקודמת תלו את כל אשמות העולם וחוליי החברה בעם היהודי, צעירים רבים במדינות מערביות רואים עכשיו בישראל ביטוי לכל מה שרע ושיש לשנוא.

אין ספק שהמלחמה המתמשכת בעזה מבעירה את הנושא יותר, אך רכבת השנאה כבר יצאה מהרציף; גם אם מחר יבוא שלום וכל חלקי המזרח התיכון יחיו בשלום עם ישראל, אש השנאה הבוערת בלבבות צעירים אלו כבר לא תכבה בקלות. זוהי מלחמת התפוצות השנייה, ושוב יהודי התפוצות עומדים חסרי אונים מול גל של שנאה שמגיע בעיקר מצעירים, ואיש אינו יודע מתי הוא ייגמר. 

בעוד בישראל מודדים מצבים ביטחוניים לפי איומים נראים לעין עם אמות מידה לוגיסטיות, במלחמת התפוצות אין מדד ברור או הגיוני לחזות מה יבוא בשנים הקרובות. אין ספק כי התירוץ הרשמי של שונאי ישראל להתנכלויות השונות נגד יהודים בעולם הוא המלחמה בעזה, אבל הקשר המציאותי וההגיוני בין התנאים בעזה להתנכלויות ליהודי התפוצות הוא אפסי עד לא קיים. 

לא רק מוסלמים

רבים מאמינים, ובצדק, שאת אש השנאה האנטישמית באירופה ובקנדה מלבים מהגרים רבים ממדינות מזרח תיכוניות שעוינות את ישראל ואת היהודים, ואת השנאה הזו הם מביאים איתם לארצות שאליהן הם מהגרים. זה מה שקרה בצרפת, באנגליה ובעוד כמה וכמה מקומות – אך זה לא מה שקורה בארצות הברית. בארצות הברית קם דור חדש שגדל על ברכי הטיקטוק והמדיה החברתית המוטה נגד ישראל, ולמד לייחס לישראל את כל מה שהוא שונא ומרגיש אשמה בגללו – גזענות, קולוניאליזם, צבא שמתערב יותר מדי במזרח התיכון. התוצאות בהתאם: צונאמי של שנאת ישראל, שכמוהו לא זוכר אף יהודי מהתפוצות שלא עבר את השואה. 

הגל הזה של שנאת ישראל למד היטב להתייעל ולמתג את עצמו כלא אנטישמי, עם דגש ענק על יהודים אנטי-ציונים כמו נטורי קרתא ודומיהם בכל הפגנה שלהם, בפוסטרים ענקיים שאומרים ''יהדות כן, ציונות לא'', ובקמפיין שקרי של "אנטי ציונות אינה אנטישמיות". אך בסופו של דבר, הגל הזה כבר לא קשור רק לישראל אלא מלחמה על מלא ביהודי התפוצות. 

אם רוצים את הדרך הכי פשוטה לדעת עד כמה חמורה המלחמה הקרה, ולפעמים חמה, בתפוצות – אפשר להסתכל על העולם החסידי. דווקא בקהילות שאין בהן בהכרח סממנים מובהקים של תמיכה בישראל, רואים היטב את הפנים האמיתיות של הגל האנטישמי שמשווק את עצמו בהצלחה כל כך רבה כאנטי ציוני, ולא אנטישמי.

כאשר יש הפגנה פרו פלסטינית באזורים חסידיים בניו יורק, תראו מחזה שלא מרבים לראות בישראל: יהודים חסידיים אוחזים בדגלי ישראל ויוצאים בהמוניהם להפגנת נגד. לא בהכרח מתוך ציונות, אלא מתוך הבנה ברורה שגל השנאה החדש הוא לא ממש חדש. החסידים מבינים, לפעמים דווקא בגלל השימור של החיים היהודיים שהיו באירופה, שאין הבדל גדול בין האנטישמי שרץ עם גרזן בקישינב, לבין מחבל החמאס שעובר את הגדר לעבר הקיבוצים חמוש בRPG, ולבין אליאס רודריגז שנסע משיקגו לוושינגטון כדי לבצע פיגוע טרור נגד יהודים. מה שפרופסורים וצעירים יהודים מתקשים להבין, די ברור לחסידים של ארה''ב. כמו הרצל שזיהה את הקו המחבר כשראה את ההמון המשולהב צועק ''מוות ליהודים'' במשפט דרייפוס, החסידים מבינים שאנטישמיות היא שנאה פרימיטיבית שלא תשתנה והם מגיבים בהתאם.  

בימים אלו המרוץ לראשות העיר ניו יורק בשיאו. מועמד צעיר ומלא כריזמה בשם זורהן מהדמני עומד במקום השני בסקרים, ועובד קשה לשפר זאת. מהדמני הוא תומך בתנועה לחרם על ישראל והתבטא בחריפות נגד ישראל. ומי לא מצביע לו? סאטמר, חב''ד, באבוב, וכל חסידות אחרת משלל החסידויות שיש בניו יורק. 

ועכשיו לחדשות הרעות – והטובות. הכוח של מיליוני צעירים במערב עם שנאה כל כך עמוקה לישראל, ישפיע בהחלט על ישראל בשנים הקרובות הרבה יותר ממה שרבים בארץ מבינים. זה יתבטא בחרמות, התקפות מדיניות הולכות וגוברות, שיתופי פעולה אקדמיים ועוד דברים שעדיין מוקדם להבין את מלוא המשמעות שלהם. החדשות הטובות הן שהרוב המכריע של יהודי התפוצות מבינים שהמלחמה של ישראל היא המלחמה שלהם. כן, יהיו כאלו שירימו דגל כניעה מראש להמון המשולהב, ויגידו שהם "היהודים הטובים" שמתנגדים לישראל ורק רוצים להיות יהודים – אבל הרוב המכריע של היהודים נכנסו למצב למלחמה ומוכנים להילחם. המוכנות של יהודי התפוצות לשותפות הדוקה עם ישראלים במלחמה נגד האנטישמיות והשנאה לישראל, בשיא של כל הזמנים. זה הזמן ליצור שותפויות ולבנות יותר ויותר גשרים עם יהודי התפוצות, כדי לעמוד יחד במערכה שתימשך הרבה אחרי המערכות שבשדה הקרב.