הנזק המדיני שנגרם לישראל בעקבות ההאשמות כלפיה על ידי מי שכיהנו בצמרת המדינית והביטחונית שלה הוא בגדר מעוות אשר לא יוכל לתקון. הכפשותיו של רג'פ טאיפ ארדואן כבר לא יתקבלו כמגוחכות, והתובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג לא יצטרך עוד להזיע בהסברת טיעוניו.

כך גם החיזוק שקיבלו פעילים אנטישמים ומבאישי ריחה של ישראל מכל רחבי תבל - באקדמיה, בתקשורת, בפוליטיקה ובכל תחומי החיים. כתבי הפלסתר והנאצה שירעילו את הדורות הבאים של שונאינו לא יזדקקו עוד לתימוכין מצד הפלסטינים ותומכיהם, או מהפרוטוקולים של זקני ציון. זו לא מכה קלה בכנף, זהו נזק לדורות.

ובכל זאת, הדאגה המיידית של הצמרת המדינית והביטחונית בישראל בעקבות הדברים הללו צריכה להיות מופנית דווקא להשפעה שעלולה להיות להם במישור הצבאי, ובייחוד על ההתנהגות המבצעית של כוחותינו בשדה הקרב.

קמפיין ה"הרעבה" ו"התינוקות ההרוגים" פוגש את צה"ל ערב הרחבתו של התמרון. הפיקוד הבכיר של הצבא והגורמים המקצועיים שמלווים אותו בפעילותו אינם יושבים בחדרים אטומים. גם הם שומעים את אוסף הטענות על מספרם הגדול של ההרוגים הפלסטינים ה"בלתי מעורבים". הם ערים לשימוש שנעשה בכך נגדנו ולמחירים, ועלולים להתפתות לנקוט מדיניות שאולי תהיה מרוסנת יותר כלפי הצד הפלסטיני, אך תגדיל את הסיכונים לחיילינו. לכך אין להסכים בשום אופן.

לא צריך להיות איש מודיעין כדי להבין שלאורך הפסקת האש ותקופת ההמתנה, מחבלי חמאס מלכדו כל מה שאפשר מסביבם. הזמן שעמד לרשותם אפשר להם לנתח את פעילות צה"ל, לזהות את נקודות התורפה ולתחבל תחבולות. הם יודעים לנצל היטב את הזהירות שצה"ל מפגין ביחס לאוכלוסייה האזרחית, ובמיוחד כלפי ילדים, נשים, זקנים וחולים. כך גם לגבי מתקנים הומניטריים וגורמים בינלאומיים.

בפרפרזה על הפתגם הערבי, נכון לקבוע כעת - ואולי בייחוד עכשיו: "אלף אום ארהאבי תבכי, ולא אומי". או בעברית: יבכו אלף אימהות של פעילי טרור, ולא אם ישראלית אחת. המחויבות למשימה, שנגזרת ממטרות המלחמה ומלכתחילה מותאמת לעקרונות צה"ל והמשפט הבינלאומי, לצד המחויבות לשלומם של חיילינו, קודמות לכל מחויבות אחרת.

גיבוי לגישה הזו נדרש כיום יותר מתמיד, לאור החשש מהשפעות הקמפיין השלילי ולקראת הרחבת הפעולה הצבאית בשטחי הרצועה.

פרס לטרור

בחמאס לא יכלו לצפות לחיזוק טוב יותר מזה שסיפקה להם הצהרתן של צרפת, בריטניה וקנדה, שקראו לישראל להפסיק לאלתר את פעולותיה הצבאיות בעזה ולאפשר הכנסת סיוע הומניטרי, ואף איימו כי לא יעמדו מנגד לנוכח "ההסלמה הבלתי מידתית הנוכחית".

בזמן שחמאס מאבד עוד שניים מוותיקי מפקדיו הצבאיים ומתחיל לחוש על בשרו את תוצאות הלחץ הצבאי המוגבר, כשקולות טורי השריון הישראלי נשמעים באוזניו, נחלץ לעזרתו הנשיא הצרפתי עמנואל מקרון - שחרדתו לנוכח "רמת הסבל האנושי בעזה" לא הושפעה מקבלת הפנים החמה שהעניק לטרוריסט הסורי בחליפה, שרק באחרונה אנשיו אילצו את יריביהם לנבוח כמו כלבים בדרכם אל המוות.

במלחמתה בחמאס ברצועת עזה, ישראל לא רק עושה את מה שהיא חייבת לעשות למען ביטחונה ולהשבת אזרחיה החטופים, אלא שהיא מספקת לצרפת ולשותפותיה את הבהירות המוסרית שחסרה בעמדתן. יש טובים ויש רעים. מי שפועל להכריע את חוטפיהם של זקנים, נשים וטף, ומסרב להיכנע לתביעותיהם, לא יכול להיות בצד הרע של המפה. מי שמקבל את הדרישה להפסיק את המלחמה בגלל הפגיעה האגבית באזרחים מחזק את השימוש בשיטה הזו בידי כל גורמי הטרור, ולא רק בזירת עזה.

מי שמדבר על מדינה פלסטינית או פתרון שתי המדינות לאחר 7 באוקטובר נותן לטרור של חמאס, ולא לאבו־מאזן, את הפרס הגדול ביותר שהיה יכול לקבל. מי שמפקפק בכך מוזמן לעיין בדברי חוסאם בדראן, בכיר חמאס שהסביר לשומעיו כי ההכרה החד־צדדית של אירלנד, נורווגיה וספרד במדינה פלסטינית לפני שנה בדיוק היא תולדה של מלחמת מבול אל־אקצה ו"עמידתה האיתנה של ה'התנגדות'".

בכיר חמאס סאמי אבו־זוהרי אמר בימים האחרונים: "אנחנו היום בטוחים יותר בצדקת דרכנו ובמערכה הזו". הדברים הללו צריכים להטריד את מקרון ואת מנהיגי אירופה יותר מאשר את ישראל. גם למען עתיד מדינותיהם, הם צריכים לתת לישראל לנצח.

ניתוק אמיתי של חמאס

כדי למוטט את שלטון חמאס צריך לא רק להפקיע מידיו את אספקת הסיוע ההומניטרי, אלא גם לנתק את אחיזתו במנגנוני השלטון. המשמעות המעשית של "מיטוט שלטון חמאס", יעד שנקבע כאחת ממטרות המלחמה, היא שלילת יכולתו להפעיל מנגנוני שלטון, לספק שירותים לאזרחיו ולאכוף את הנחיותיו להם לאורך זמן.

יש מי שסבורים שאפשר להשיג את היעד רק באמצעות הצגת חלופה שלטונית, אולם גם הם יודו כי בעת הנוכחית, כאשר חמאס עודנו גורם הכוח החזק ברצועה, רק צה"ל יכול להוות חלופה שלא תהיה תלויה בארגון הטרור העזתי. כך או אחרת, מיטוט שלטון חמאס מחייב שורה של מאמצים מקבילים.

המאמץ הראשון הוא בידוד פיזי של ההנהגה וניתוקה מהעם. הסתתרות המנהיגים כבר מייצרת חיץ בינם ובין העם בעזה. כדי להדק את הניתוק, חיוני לשבש גם את האינטרנט ואת אמצעי התקשורת, המשמשים גם כעת להעברת מידע ומסרים, מסייעים בהתמצאות וביצירת רציפות, ומקרינים המשכיות.

המאמץ שני הוא שיתוק מוקדי הפיקוד והשליטה המשטריים: נטרול של כל הגורמים שמופקדים על יצירת תמונת המצב ועל הפעלת המנגנונים להשלטת סדר ולשמירה על הביטחון - משטרה וביטחון הפנים, משרדי הממשלה ורשויות אחרות. גם לצורך זה חיוני לשתק את האינטרנט, אמצעי מרכזי ליצירת תמונת מצב, לתיאום ולשליטה.

המאמץ השלישי הוא נטרול מנגנוני הביטחון ושיבוש יכולת הפעולה שלהם כמערכות ארגוניות. המאמץ בתחום מתקיים ממילא גם לצורך השמדת יכולות צבאיות של ארגון הטרור.

הרביעי – שיתוק גופי האכיפה, לרבות "יחידות החץ" ("סהם"), שפועלות בכסות אזרחית ומשליטות את מרות חמאס על האוכלוסייה.

המאמץ החמישי הוא הפקעת השליטה במשאבים חיוניים, ובכך מדובר כבר רבות במהלך הדיון על אספקת הסיוע בעזה ואופן חלוקתו.

בעת הנוכחית פעילות צה"ל הביאה לשיבוש פעילותו של ממשל חמאס, אך עדיין לא מוטטה אותו. מערכת הביטחון פועלת לא מעט בתחומים שתוארו לעיל, אבל אין די בביצוע חלקי. לדוגמה, בכל הקשור לפעילות האינטרנט, ערוצי הטלגרם, ערוץ אל־אקצה ואמצעי תקשורת נוספים שחמאס משתמש בהם להבנת תמונת המצב ולמתן הנחיות לאוכלוסייה: כדי לפגוע בכך יש להשבית את פעילותם לאורך זמן.

המציאות שתיווצר בתהליך מיטוט השלטון תתאפיין באי סדר ובהיעדר משילות. יש להניח כי מציאות כזו תגרור מאבקי כוח פנימיים, תעודד הפגנות ויוזמות מקומיות, וללא ספק גם תגביר את הלחצים על ישראל בסוגיה ההומניטרית.

אין להירתע מכך. זהו שלב בלתי נמנע בדרך לניתוק אמיתי - ולא למראית עין בלבד - של חמאס ממוסרות השלטון. יש בו גם פוטנציאל להביא לשבירת התנגדותו של ארגון הטרור ביחס לחטופים ולמתווה הסיום שהציעה ישראל.

מאיר בן־שבת הוא ראש מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, ושימש כראש המל"ל בשנים 2017־2021