הסדרה "ניתוק" (Severance), שעונתה השנייה הסתיימה לא מזמן ב"אפל טי־וי", היא מאירועי התרבות המדוברים ביותר היום. הדיסטופיה מציגה את עובדי חברת "לומון תעשיות", שעוברים ניתוח שמפריד בין הזיכרונות שלהם בעבודה לחייהם מחוץ למשרד. הם הופכים לשני אנשים נפרדים לחלוטין - האחד עובד במרתף הסטרילי של החברה בלי לזכור דבר על חייו בחוץ, והאחר חי את חייו הרגילים מבלי לדעת מה הוא עושה בשעות העבודה. זה מדע בדיוני פנטסטי, אבל האמת היא שרבים מאיתנו כבר חיים מציאות דומה. אלא שהניתוק שלנו מתרחש כשאנו פועלים, כותבים ומגיבים ברשתות החברתיות.

כמו עובדי לומון, גם אנחנו יצרנו לעצמנו שתי זהויות נפרדות: האני הפיזי חי בעולם האמיתי - מחבק את הילדים, אומר שלום לשכן במעלית, ומתלבט מה לבשל לארוחת ערב. האני הדיגיטלי הוא דמות מוגזמת ומנופחת, שחיה ב־X, בפייסבוק, באינסטגרם ובטיקטוק.

הזהות הדיגיטלית מרשה לעצמה דברים שהאמיתית לא הייתה מעזה בחיים לעשות: להיות אלימה, גסה, ופרובוקטיבית יותר. היא שופכת תגובות חריפות על פוסטים של אנשים שלא תעז לומר להם מילה אחת רעה במציאות, משתפת תמונות מלוקקות ומפולטרות כדי לקבל לייקים, ובונה דימוי מושלם שרחוק מאוד מהמציאות.

אני מכיר את ההרגשה הזאת. עד לא מזמן דורגתי כמה פעמים ברשימת חמישים חשבונות הטוויטר הבולטים בישראל. התגאיתי בהישג הזה, וזה גרם לי להיות חד יותר בציוציי, עוקצני ובוטה יותר. אני לא זוכר מתי נגעלתי ממה שהפכתי להיות - אולי כשגיליתי שמישהו שאני מכיר היטב שנים ארוכות חסם אותי, וכשנפגשתי איתו שאלתי למה. "אחי", הוא ענה, "זה לא אתה שם. הבנתי שאני לא מכיר אותך בטוויטר, אז חסמתי אותך כדי לא להתאכזב יותר".

רק השבוע העליתי בפייסבוק את הטור שפרסמתי כאן בשבוע שעבר. זה היה טור רגשי מאוד, ואחרי תגובות רבות שקיבלתי עליו החלטתי להעלות אותו ברשת החברתית. לא שיערתי עד כמה הוא יצליח. הוא קיבל עד כה יותר מ־8,500 לייקים, מאות שיתופים ותגובות. ברגע אחד חזרה אליי התחושה הממכרת של המספרים המתחילים לטפס - תחילה עשרות, אחר כך מאות, ואז אלפים. הדופמין שמפעם במוח, הזינוק הקטן של האדרנלין בכל פעם שפותחים שוב את האפליקציה, הרצון הכמעט כפייתי לבדוק שוב ושוב כמה לייקים נוספו.

ואז, כרגיל, התחושה המוזרה של הריקנות. חיפוש המכה הבאה, הפוסט הוויראלי החדש שלי שיאשר שוב שאני קיים, שיש לי משהו חשוב להגיד.

בניגוד לעובדי לומון, אנחנו לא זקוקים לניתוח מוחי. גילינו שקל יותר להיות גרסה מעוותת של עצמנו כדי לקבל תשומת לב, לייקים ותגובות. המטבע של הרשתות החברתיות הוא תשומת לב, ולעתים קרובות הדרך הקלה ביותר לקבל אותה היא להיות קיצוני, מגזים או מזויף.

אני חושב לכתוב את הטור הזה כבר כמה שבועות, מאז שראיתי שני אנשים שהיו פעם חברים שלי ברמה כזו או אחרת, שניהם נחמדים, עדינים ונעימים ברמה האישית. תוך כמה חודשים הם הפכו פרובוקטיביים וכמעט אלימים ברשתות. עם הזמן ומספרי הלייקים שעולים, הם נעשו יותר ויותר קיצוניים. עכשיו הם כותבים דברים שאני יודע בוודאות שלא היו אומרים במפגש פנים אל פנים - השמצות, זלזול, הקטנה.

אני רואה את ההידרדרות שלהם - שהם בטח יכנו "הצלחה" - ונחרד. זה כמו לראות אנשים שאתה מכיר מחליפים בהדרגה את הפנים שלהם במסכות מגושמות ומעוותות. הם מקבלים יותר תשומת לב מאי פעם, אבל הופכים לקריקטורות של עצמם. אין לי ספק שבמציאות הם עדיין האנשים הטובים שהכרתי, אבל ברשתות הם הפכו למשהו אחר לגמרי: אווטרים דיגיטליים שמונעים על ידי האלגוריתם הרעב לתגובות קיצוניות.

בסדרה עובדי "לומון תעשיות" מתחילים להתמרד כשהם מבינים שהניתוק בין שני החלקים של עצמם משחית אותם. הם מגלים שהחיים שלהם במרתף החברה חסרי משמעות, שהם מבצעים משימות אבסורדיות בלי להבין את מטרתן, ושהם מנותקים מכל מה שנותן לחיים טעם - אהבה, משפחה או חלומות. המרד שלהם הוא ניסיון נואש לחבר מחדש את שני החלקים הנפרדים של זהותם.

המרד שלנו צריך להיות פשוט, אבל הוא בטח לא קל: לחזור לעצמנו, להיות ברשתות החברתיות אותו האדם שאנחנו במציאות - עם כל הפגמים, הספקות והמורכבות שלנו. עלינו להפסיק לחפש תשומת לב במחיר של אמינות, ולהבין שלייקים ותגובות אינם תחליף לקשרים אמיתיים.

כאמור, אני לא מוציא את עצמי מהכלל. גם אני הייתי מכור לתחושה הזאת, גם אני עדיין מחפש לפעמים את הזריקה הבאה של האישור הדיגיטלי. אבל בכל התמכרות ההכרה בבעיה היא הצעד הראשון בטיפול, וגם כאן היא תחילת הדרך.

זה לא אומר שכולנו צריכים לנטוש את הרשתות ולחזור לעולם שהיה פה בלעדיהן. זה לא ישים, ומלבד זאת הקיטוב והבעיות החברתיות לא התחילו ברשתות: הן רק שיקוף מוגדל של הנפש שלנו. אבל כן יש כאן קריאה לחזור לאמות המידה הנכונות, לזכור שחיים אמיתיים קורים גם – ובעיקר - מחוץ למסך הסלולרי או המחשב. שם, בעולם האמיתי, עם האנשים האמיתיים ומול השכן במעלית - זה המקום היחיד שבו אנחנו יכולים להיות שלמים באמת, לא מנותקים.