הימים והשבועות הבאים יהיו חורצי גורלות. לא, אני לא מתכוונת למדינת ישראל, אלא לחניכי בני עקיבא מכיתה ט', שבט חיים, ובני משפחותיהם. הגענו לתקופה הזאת בשנה של ה"שיבוצים". ערבי הסברה, שאלונים, ראיונות, ובסוף ההחלטה: מי יתקבל לחברת ההייטק, אה סליחה, מי ייכנס להדרכה ומי לצוות נחשון.

כהורים לבת בכיתה ט' קיבלנו הזמנה לכנס חשיפה להורים כדי שנבין במה מדובר, אילו תפקידים נמצאים על הפרק ומה השיקולים. כמעט נפלנו מהכיסא. עִזבו שזו בת חמישית, אנחנו רגילים לסטנדרטים של פעם. בילדותנו ההורים לא ידעו מה זה אומר להיות מדריך, לא היה להם מושג מי נכנס לאיזה שבט, והם בכלל לא צפו בסרט שהיינו בו לפני הכניסה להדרכה. היו בזה דברים טובים (איש לא העמיס עלינו ציפיות, הייתה לנו אפשרות להסתגל ולסלוח מהר) וגם חסרונות (איש לא היה שם בשבילנו כשזה באמת כאב).

אבל היום אנחנו הורים הרבה יותר מעורבים, מה זה מעורבים? נושא השיבוצים הפך לאישיו של ממש, שיכול להגיע עד כדי התכתבויות לא ראויות בקבוצות ההורים, לחץ מסיבי על המדריכים, וטלפונים מאיימים על הקומונרית. כן, עד כדי כך.

תראו, אני לא מקלה ראש בסוגיה. הדרכה היא מקפצה טובה ליכולות של הנער או הנערה, היא מטילה עליהם אחריות והיא קטליזטור להתבגרות, קבלת סמכות ועבודה בצוות. הכותרת "מדריכה" לבדה לא מבטיחה את כל אלה. היא לא תביא נערה חמודה למקומות הללו אם היא נעדרת כישורים בתחום. אבל אם יש לה פוטנציאל ורצון, היא בהחלט יכולה להגיע לשם.

צוותי נחשון, מסגרות התנדבות ועשייה שהתפתחו מאוד בסניפים בשנים האחרונות, הם מקום לגדילה וצמיחה של אחריות, יוזמה, ראש גדול ויכולת עשייה וארגון. במקומות שבהם הצוותים האלה מנוהלים ופועלים כראוי (נכון, זה לא תמיד מצליח), ידיהם של צוותי נחשון מלאות עבודה. לכל אלה נלווים כמובן הלחצים האישיים והחברתיים שהחבר'ה בכיתה ט' נמצאים בהם. יש תפקידים שגוררים אחריהם שובל של פאסון, ואחרים שפחות. יש תפקידים שמבטיחים חבורה כיפית ואחרים שלא מבטיחים כלום, ויש כאן גם נושאים של דימוי עצמי, חברות וקנאה. בקיצור, עולם ומלואו.

ארבעה מילדיי עברו את תהליך השיבוצים. שניים היו מרוצים מאוד מהתפקיד שקיבלו, ושניים לא. הילדים שלא, כעסו ונפגעו ואפילו חשבו לשבור את הכלים, לקום וללכת. הבנו אותם. אחד המקרים היה באמת לא הוגן ולא מותאם. תהליך השיבוץ היה מוטה ולא תאם את הכישורים של המועמדים, את האתגרים של השבטים, ואת הרוח של הסניף. כלומר, כל זה היה בעיניים שלנו, ההורים האוהבים והדואגים של המלש"ב, סליחה המל"ש (המועמד לשיבוץ).

אז מה עשינו? התבאסנו, נשמנו עמוק, בלענו את הרוק ונזכרנו שזה לא בשליטתנו. קודם כול אנחנו לא רואים את התמונה המלאה. האם ייתכן שהאהבה שלנו לילד מקלקלת את השורה ומטה אותנו לטובתו? אממ, לא נעים להודות, אבל כן. האם יכול להיות שאנחנו לא באמת מכירים לעומק את כל הסוגיות האחרות בסניף, את האתגרים, את הקשרים והחברויות וגם את היריבויות? וואלה, כן. ובכל מקרה ההחלטה היא לא שלנו, ואנחנו לא יכולים לשנות אותה אלא אם כן נפרוץ גבולות לא ראויים.

מעבר לכל אלה, ידענו שהתערבות וניסיון לשנות את המציאות לא מיטיבים עם הילדים. אני רק מדמיינת את הטלפון שילד כזה יצפה ממני לעשות בעוד כמה שנים, כשבחורה שהוא יצא איתה לדייט החליטה שזה פשוט לא. "שומעת יובל? את לא מבינה מה את מפסידה. הבחור הכי מושלם בעולם, אני אומרת לך! אל תוותרי עליו. אני מיד שולחת לך המלצה מהשכנים, מסבא וסבתא ומהר"מ בישיבה". כן, הילד שלנו מושלם, אבל אפילו להורה הכי מגונן בעולם שיחה כזאת לא נשמעת ריאלית. אני מקווה.

בשבילם, לא במקומם

הילדות היא סוג של ארגז חול. הילדים שלנו מתנסים במשחק החיים בגן ובבית הספר, וגם אחר הצהריים בחוגים ובתנועה. ככה הם לומדים על כללים ועל חברות, על קונפורמיזם ושונות, על מערכות יחסים וקבלת סמכות. הם רבים ומתפייסים וכואבים ומנגבים את הדמעות ולומדים איפה טעו ואיפה טועים האחרים, איפה כדאי להם לשייף קצת את הקוצים ומה עושים כשאי אפשר לשנות.

בית הספר הזה, של החיים, נעשה איתנו ולידנו, ההורים. אנחנו שם כדי לחבק, לתווך, לחנך ולהסביר, כדי להחזיר את הילד אל המסלול הנכון ולהגביה לו את המבט. לפעמים אנחנו טועים לחשוב שתפקידנו הוא להיות עמוד הענן שלהם – לשטח להם כל גבעה, למלא להם כל בור, למסך אותם מפני חוויות קשות. אנחנו מקווים שכך נוכל להגן עליהם מפגעי החיים שמצפים להם. גם לפני שדיברנו על מלחמה, החיים מורכבים מעליות ומורדות, חיבוקים וטריקות דלתות, נשיקות ועצבים. לא נוכל באמת לחסוך לילדים את כל המהמורות. אם לא נלמד אותם להתאושש ממפח נפש, אם לא נַראה איך לקום מהקושי גם אם הם לא קיבלו מה שרצו, איפה הם ילמדו את זה ומתי? ומה יהיה כשהם יעלו למגרש של הגדולים ולא יתקבלו ללימודים, או כשהבוס יפטר אותם?

לשיבוצים יש הרבה השפעה על בני הנוער, על ההתפתחות שלהם ועל הדימוי העצמי. חשוב שנהיה שם בשבילם אבל לא במקומם. נחשוב יחד מה מתאים, נדבר על ציפיות ויכולות, על דימוי חיצוני ועל אמת פנימית. ליום השיבוצים עצמו מומלץ להצטייד בטישו למקרה הצורך, בהרבה אמפתיה ואמון, וכמובן בגלידה טובה כדי לחגוג או להתבאס עם משהו מתוק. אין הרבה כאבים שגלידה לא יכולה לשכך, וזה כבר חוצה דורות, תקופות, גילאים ותפקידים.

Ofralax@gmail.com