העולם כולו נגדנו: למרגלות מגדל אייפל מוענק פרס לחמאס על הטבח

לשם שינוי, הפעם קשה להתווכח עם הטענה שמעולם לא היה מצבנו המדיני כה חמור. עוד לא אבדה תקוותנו, חלילה, אבל המצב חמור מאוד. הוא בוודאי חמור יותר מהימים שבהם להקת פיקוד דיזנגוף שרה בעליצות את "העולם כולו נגדנו", דצמבר 1969, אחרי שעצרת האו"ם ציוותה על ישראל להחזיר את פליטי תש"ח לבתיהם. בריטניה וצרפת נמנעו אז בהצבעה, היום הן מובילות את הצונאמי המדיני נגדנו, אכן צונאמי.

באמצע יוני מתוכננת בפריז ועידה בינלאומית, וידידנו מקרון נערך להכריז בה על הכרה צרפתית במדינה פלסטינית. אולי גם מדינות נוספות יכירו. כבר היום צפוי בניו־יורק מפגש הכנה לקראת הוועידה בפריז. במשרד החוץ בירושלים משוכנעים שהאולטימטום המשותף שבריטניה, צרפת וקנדה פרסמו השבוע בעניין עזה הוא סוג של הכנה יחצ"נית, בילד־אפ, לקראת הוועידה בפריז. למרגלות מגדל אייפל יוענק פרס לחמאס על טבח אוקטובר 23'.

אגב, השתתפות קנדה באירוע היא ממש טרגדיה. בבחירות שנערכו שם בחודש שעבר עמד לנצח ברוב סוחף מועמד שמרני אוהב ישראל, פייר פוליאב, אבל אז בא השכן האמריקני דונלד טראמפ, איים לכבוש את קנדה, וגרם לקנדים ליפול על כתפי מועמד השמאל מארק קרני, יורשו של עוכר ישראל ג'סטין טרודו. למזלנו הרע גם בלונדון נבחרה לאחרונה ממשלה עוינת מאוד, שבתוך זמן קצר הספיקה לצלול בסקרים ולכן נזקקת נואשות לתמיכת הקהילה המוסלמית בממלכה. מקרון עצמו איבד מזמן את הרוב בפרלמנט בפריז, ומשקיע את עיקר מרצו באתגרים בינלאומיים. הוא מקווה שהקהילה המוסלמית העצומה בארצו תכיר לו תודה אם ירוץ שוב לנשיאות.

אז מה אפשר לעשות? קודם כול להתנחם בכך שקמלה האריס הפסידה לרפובליקנים בבחירות לנשיאות ארצות הברית, עדיין המעצמה החזקה בעולם. אומנם טראמפ קצת מאכזב לאחרונה, אך בוודאי טוב לנו עשרת מונים מהיורשת הפרוגרסיבית של ביידן. גם בגרמניה ניצח לאחרונה המועמד שהאיר לנו פנים, פרידריך מרץ. בכמה בירות נוספות ביבשת שולטות זה שנים ממשלות פרו־ישראליות: בבודפשט, בפראג, באתונה ועוד. הן מפריעות לאיחוד האירופי לאמץ החלטות אנטי־ישראליות המצריכות תמיכה מקיר לקיר. אירופה 25' נגועה באנטישמיות, אבל לא עד כדי כך. מתוך 27 שרי החוץ שהתכנסו השבוע בבריסל כדי לבחון מחדש את הסכמי הסחר עם ישראל, עשרה שרים הצביעו נגד, בדיוק עשרה צדיקים בסדום. 

ובכל מקרה, איזו ברירה יש לנו? אם ניכנע למקרון ושות', נמיט על עצמנו אסון לאומי כבד פי כמה מכל הרעות שהם מסוגלים לעשות לנו עכשיו. בנושא הכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה עוד אפשר להתפשר, מפני שתצלומי ילדים רעבים מחבלים באסטרטגיה של הכרעת חמאס, וכמובן הצהרות מתלהמות בסגנון בן־גביר, אך עצירת המלחמה בשלב זה – ועוד ללא שחרור כל החטופים – תתפרש בעולם הערבי כהפסד ישראלי במלחמה וכהזמנה למתקפות אוקטובר עתידיות. וכמובן, אין לנו ברירה אלא לדחות בתקיפות מוחצנת את הדרישה האירופית להקמת מדינה פלסטינית, וזו הרי המזימה המרכזית של מקרון; לא הפסקת המלחמה בעזה, הפסקת האחיזה הישראלית ביו"ש.

אם לפני המלחמה עוד הייתה כאן התלבטות מסוימת בנדון, עכשיו אין. מחבלי הנוח'בה שכנעו את עם ישראל יותר מכל מסבירני הימין לדורותיהם. רובו המכריע מבין עכשיו שפתרון שתי המדינות הוא מהדורה עדכנית של הפתרון הסופי. מדינה פלסטינית בלב הארץ תמיט עלינו סבל וחורבן בהיקף גדול מעריכית מאלה שהמיטה עלינו המדינה הפלסטינית הקטנה שהקמנו בשולי הארץ לפני עשרים שנה. כשצה"ל נזקק ליותר משנה וחצי כדי להשתלט מחדש על עזה, לא קשה לשער כמה זמן ייקח לו לחזור ליו"ש ומה יהיה המחיר.