בערב שנודע שלמחרת מתחדשת האספקה לאויב העזתי, ושבניגוד להבטחות – היא תחולק בדיוק כמו בעבר, היו כאלו שבשבילם זה היה כבר דשדוש אחד יותר מדי, ופתאום התחילו לחשוב שאולי הממשלה הזו לא באמת מסוגלת להוביל אותנו לניצחון המוחלט. אך כבר באותו ערב, עדת צייצניים מיהרה לתקוף את המוחים מימין. מעבר לטענות של סמוטריץ שמדובר רק בפיתה וצלחת תבשיל, אולי מרק בשיא השרב, לא משהו מפנק, ושהוא באופן אישי ידאג לכך שגרגיר מזה לא יגיע לחמאס (איך באמת? תסביר לנו, ואולי גם תגדיר מי זה חמאס: המורה שהחזיק חטופים? הקשיש העזתי שהגיע עם מקל לבזוז?), הטענה המרכזית היתה זו שאנחנו שומעים מתחילת המלחמה, בסבב פשיטות חסר תוחלת, בשנה וחצי של תדלוק האויב, בנסיגות צה"ל מאזורים שנקנו בדם רב – אז מה האלטרנטיבה? שמאחורי השאלה הזאת מסתתרת אותה הנחה: אין אלטרנטיבה, מנהיגים אחרים היו מזמן מסיימים את המלחמה, עם חמאס בשלטון ואולי אפילו פחות חטופים משוחררים, רק לביבי יש אומץ לעמוד בלחצים מבפנים ומבחוץ ולהמשיך בלחימה עד להכרעה, אז סותמים את האף וממשיכים הלאה.
ואני לא מזלזלת בטענה הזו, להפך. אני חושבת שבכל דבר בחיים צריך לבחור ממה יש במקום לשגות באשליות על מה שאין. אבל הפעם אני רוצה להתווכח עם הטענה הזו: שהאלטרנטיבה בהכרח היתה גרועה יותר.
הסרט "דלתות מסתובבות" משנות ה-90, הציג שתי עלילות שונות בחיי הדמות הראשית: בראשונה היא מפספסת את הרכבת ובשניה לא. למרות שבעלילה הראשונה קורים לה בהתחלה אירועים מצערים, דווקא לעלילה הזו יש סוף טוב, ואילו בעלילה השניה, שהתחילה בצורה מבטיחה - הסוף הוא טראגי. אפקט הפרפר הזה קיים גם במציאות - אנחנו לא באמת יודעים לאן תוביל אותנו האלטרנטיבה. האם מי שבחר באריק שרון ב-2002 ("דין נצרים כדין תל אביב") האמין שהוא יחליט על פינוי מעזה? האם מי שהתנגד לבגין ב-77 חשב שהוא זה שיחתום על הסכם שלום?
הכי מעניין
שלט הקורא להחזרת החטופים. | צילום: מרים אלסטר - פלאש 90
אני רוצה לנסות לתאר לכם מציאות אחרת, שבזמן הטבח, ראש הממשלה היה בנט, ליברמן, אולי אפילו גנץ. מישהו באמת יודע איך המלחמה היתה מתנהלת? נכון, האפשרויות לא נראות מבטיחות: שניים מהם מצדדים בסיום הלחימה, כניעה לחמאס, נסיגה (ואז נחסל אותם\ נדע להתמודד), והשלישי ממלא את פיו מים ומצטלם עם חיילים פצועים (מקווה שזה עדיין בקונצזוס). אבל האם מה שהם צועקים היום מהיציע (לרוב אוטומטית על כל דבר שביבי עושה) הם היו מבצעים אם הם עצמם היו על ההגה? לא בטוח. ממשלת מרכז היה נתונה להתקפות בלי פוסקות מהליכוד שהם לא מספיק לוחמניים, השנאה לביבי לא היתה מעוורת חצי מהעם ויתכן שבמקום ההפגנות בקפלן, היו הפגנות ענק של ציבור ציוני שדורש הכרעה עכשיו, ואת המשאיות לחמאס היו חוסמים עשרות אלפי מפגינים ולא כמה בודדים מצו 9. יש מצב שבמקום כל שיח ההפקרה, הייתה דרישה ללחימה ללא כניעה.
אולי כפי שהיום עסקת חטופים בכל מחיר נהייתה הדעה הלגיטימית היחידה, כך זה היה עם האמירה הפשוטה, שאת חמאס מחסלים, לא מאכילים. ייתכן שאז התקשורת שהיום היא אנטי-ביבי, הייתה יותר אחראית ולא מהדהדת את הטענות של חמאס. במצב כזה, אולי דווקא מנהיג מהמרכז היה מנסה להוכיח שהוא ימין ומסוגל לחסל את חמאס לא רק בסיסמאות, ויש סיכוי סביר שגם חמאס עצמו היה מתנהל אחרת אם היה רואה בעם תמימות דעים וחתירה לניצחון כמו בתחילת המלחמה. אז נכון, עדיין היה פה שמאל קיצוני, שהתלונן השבוע אפילו על החיסול של זכריה סינוואר (!!!) אבל דעות בודדים לא היו מקבלות נפח עצום בתקשורת.
עוד כתבות בנושא
ומה בנוגע ללחץ הבינלאומי? האמת שאין לי מושג אם מנהיג אחר היה עומד בו, לא ממש נתנו לאף אחד מהם הזדמנות. אבל לצד הקרדיט לביבי שלא סיים עדיין את המלחמה, הוא נכנע ללחצים בדרכים אחרות: בלחימה שבניסיון להוכיח שהיא לא "כובשת" הובילה לדשדוש, ביותר משנה של אספקה לאויב שהגיעה לחמאס, בעסקאות חטופים מופקרות ששחזרו את שחרור המחבלים הסיטונאי בעסקת שליט, הפעם בתוספת נסיגה משטח בזמן מלחמה – צעד שלא עשתה אף מדינה בהיסטוריה להשבת חטופים. וייתכן גם שהלחץ הבינלאומי היה שונה, אם לא היו קולות מתוכנו שקוראים ללא הרף לסיום הלחימה.
אני לא יודעת מה בדיוק היה מתרחש, אבל הקטע הוא שאף אחד לא. הפחד התמידי ממי יחליף את ביבי, שמביאה אותנו להכשיר כל צעד שהוא עושה, גורמת לו לשחק מול שער ריק. עם כל החששות, הגיע הזמן להציב לביבי גבול גם מימין ולמצוא אלטרנטיבה.