דבריו של יאיר גולן ברשת ב' הבוקר אינם רק שערורייתיים וכמעט מוציאים מהדעת, הם חושפים עד כמה פרוייקט "גוש המרכז-שמאל" רעוע, ועד כמה בעייתית התקווה של התומכים בו שהגוש יהפוך לאלטרנטיבה שלטונית לגיטימית.

דבריו, לפיהם "מדינה שפויה לא מנהלת לחימה נגד אזרחים, לא הורגת תינוקות כתחביב ולא שמה לעצמה כמטרה גירוש אוכלוסיה" עוררו סערה בכל קצות הקשת הפוליטית, וספגו גינויים מימין, שזה מובן מאליו, אך יותר מעניין מכך - אף משותפיו למה שמכונה "גוש המרכז-שמאל", מגנץ וליברמן ועד המועמד הנצחי מהיציע - בנט. לגינויים אלו מצטרפים דברים של לפיד כנגד גולן ומפלגתו "הדמוקרטים" בשבוע שעבר על כך שמדובר במפלגת שמאל רדיקלית.

התנהלותו של גולן והקיצוניות של אמירותיו מעמידות בספק את כל האפשרות השלטונית הגלומה ב"גוש המרכז שמאל". גם כך, סיטואציה בה ישכון זאב עם כבש ובנט עם גולן ירבץ הייתה קשה לעיכול לכל המעורבים, זאת בלי לדבר על הצורך האפשרי בהישענות על מפלגות ערביות שאותה שוללים במפורש חלק מהשותפים הפוטנציאלים. כשמוסיפים לקשיים האלו עוד אמירה של גולן שמעמידה בצל אמירות קודמות שלו שהיו שנויות במחלוקת אף הן, היכולת לשתף איתו פעולה, גם ברמת ההתנהלות הפוליטית היומיומית, וגם במחיר הציבורי של שיתוף פעולה שכזה, יורדת פלאים. כבר כעת ברור שהאמירה של גולן תשמש כתחמושת נגדית בכל קמפיין פוליטי לא רק נגד מפלגתו, אלא גם נגד מי שעשויים לחבור אליה כשותפים, וללא גולן, אין אפשרות לגוש להעמיד קואליציה.

בזמן שהאופוזיציה בצרות, גם הקואליציה לא בדיוק נחה על זרי הדפנה. אכן, היא מגלה יכולת שרידות מפתיעה, אך כוללת רכיבים שקשה לראות כיצד יוכלו לחבור יחד. השותפים הטבעיים של נתניהו מעולם לא הרגישו פחות טבעיים. ראשית - איתמר בן גביר מתנהל כשותף קפריזי, כמעט אופוזיציה בתוך הקואליציה, שמנצל את התלות הפוליטית בו כדי לתקוף את המדיניות עליה הוא אחראי כשר בכיר, ומהווה יצרן צרות מקצועי.

אולם זוהי הצרה הקטנה של גוש הימין. מי שהיו הרכיב היציב ביותר של ממשלות הימין בעשור וחצי האחרונים, המפלגות החרדיות, הפכו לשותף כמעט בלתי אפשרי. חוסר היכולת לפתור את בעיית אי הגיוס החרדי על רקע המלחמה, כאשר מצד אחד החרדים לא מוכנים לאף חוק שעומד על הפרק, ומצד שני, רבים בקואליציה שמייצגים ציבורים משרתים לא מסוגלים להצביע בעד המשך המצב, יוצר חוסר יציבות מובנה. המפלגות החרדיות כבר אינן מסתפקות באיומים לפרק את הממשלה על רקע חוק הגיוס, אלא פועלות באופן שמונע מהקואליציה לתפקד באופן תקין על ידי הימנעות מהצבעות, והמצב צפוי רק להתדרדר, עם ההרחבה האיטית אך המורגשת של המשמעויות שמוטלות על הפרט החרדי עם כל יום שעובר ללא חוק גיוס.

הקונצנזוס הציבורי היום כנגד המשך המצב מול החרדים שאינם נושאים בנטל הוא כה רחב, עד שעצם השותפות עמם הפכה לנטל אלקטורלי. מערכת היחסים בין החברה הכללית לחברה החרדית, לא רק בעניין הגיוס, אלא גם בכל מה שנוגע למשמעות הכלכלית של המשך המצב הקיים מולם ולתפקיד אותו הם ממלאים ביחסי דת ומדינה, צפויה להיות במרכז מערכת הבחירות הבאה, ומי שייתפסו כשותפים אוטומטים שלהם בכל מצב, ייפגעו.

שני מחנות, שני מבואות סתומים, ושני פתרונות אפשריים – האפשרות האחת היא ששני הצדדים ידבקו בגושיהם, והמשך השיתוק ואי היציבות. האפשרות השנייה היא הפתרון שאיש במערכת הפוליטית אינו מוכן לאמץ - פירוק הגושים, שאינם משרתים כעת אף אחד מהמחנות הפוליטיים.

הכל כבר נאמר בנושא, ולכל צד ישנם הטיעונים המוחלטים שלו - אלו יצביעו על החרם נגד נתניהו שמגביל אותו לקואליציות ללא שותפים משמאל, ואלו יצביעו על התנהלותו אל מול שותפים, אלו יצביעו על התיקים הפליליים, ואלו על האופן בו המערכת הפלילית הפכה לכלי פוליטי, נניח לצורך הדיון, שכולם צודקים. השורה התחתונה היא אחת: מדינת ישראל נמצאת במבוי סתום פוליטי, והמשך שיטת הגושים הקיימת יבטיח שהיא לא תיחלץ ממנו.

במהלך השנה וחצי הקרובות ישראל תצא לבחירות. זה נתון. אחרי הבחירות האלו, שני הצדדים יעמדו בפני הכרעה: המשך המצב הפוליטי הנוכחי, בו שני הצדדים עומדים דום לצד הגוש שלהם, על כל חולייו, עם כל שותפיו, הלגיטימיים, אלו הניתנים לניהול פוליטי סביר, ואלו שאינם, או שבירת המפה הפוליטית. מדינת ישראל של אחרי ה-7.10 חייבת שינוי. חייבת התנערות. מספרם של הנושאים שדורשים טיפול מיידי של הקונצנזוס הציוני אליו שייכות רובן המוחלט של מפלגות הכנסת, הוא עצום. כל בחירה פוליטית אחרת, תבטיח את המשך הקיפאון, והמשך ההידרדרות.

האם ימצא מי שיוביל את השבירה? האם ימצא מי שיעז לקום מבין השורות הצפופות של המחנות, ויביא לשינוי כללי המשחק? האם זה יהיה שחקן חדש, או אחד מהקיימים שידע לעשות את האלכימיה האידאולוגית של שבירת קווים פוליטיים אדומים מבלי לשבור את הערכים? נמתין, ונקווה שגם נראה. כי אם המערכת הפוליטית הישראלית לא תדע לשבור את הגושים, מי שישבר, בסופו של דבר, היא מדינת ישראל עצמה.