האם מתחים אישיים בבג"ץ משפיעים על ההחלטות בתחום הפלילי?

האם ייתכן שפוליטיקה פנימית ונקמנות קטנונית בין שופטים הובילה להרשעת אדם חף מפשע? ומה הסיכוי שהחלטה אחת לקונית שקיבל היום המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון, השופט נועם סולברג, תביא לתיקון המעוות?

עאדל הייב הוא מסוג הנאשמים שכל אדם סביר יהיה משוכנע שהם אשמים עד שלא הוכחה חפותם. מדובר בעבריין מין מורשע, שהפר לפני שנתיים צו פיקוח, יצר קשר עם קשישה בת 82 ובין השניים התקיים מגע מיני (שטיבו המדויק שנוי במחלוקת) והקשישה נזקקה לטיפול רפואי. לאחר מכן, הקשישה אף התלוננה נגדו שאנס אותה. ניסיון החיים המגובה בשכל הבריא אומר שאכן היה כאן אונס, אלא שבמשפט פלילי הכללים אחרים. שופטים במשפט פלילי נדרשים לפסוק לפי הראיות, והכלל הוא שאין מרשיעים אדם אלא אם כן הוכחה אשמתו מעבר לכל ספק סביר.

בהשתלשלות העניינים שנפרוש כאן, מעורבות שאלות משפטיות עקרוניות, לצד פוליטיקה קטנונית של פרקליטים ושופטים, ומערכת אחת שהאמון בה וביכולתה להוציא משפט צדק חייב להיות יקר לכולנו.

על פרשת הערבי שזוכה מאונס קשישה ודאי שמעתם. לא סתם שמעתם, הלשונות הטובות בפרקליטות דאגו שהיא תפתח מהדורות. אחרי שהקשישה בת ה-82 התלוננה שנאנסה, הייב נעצר, נחקר וטען שאלו היו יחסי מין בהסכמה ובתמורה. הפרקליטות, במידה רבה של היגיון, האמינה לקשישה והגישה כתב אישום נגד הייב. אלא שבצעד נדיר, ועל אף העבר המכביד, זוכה הייב פה אחד על ידי שלושת שופטי בית המשפט המחוזי בנצרת - סגן הנשיא אשר קולה, דני צרפתי ורננה גלפז מוקדי. 

שופטי המחוזי, חשוב להדגיש, לא התיימרו להכריע בוודאות מה התרחש בחדר הסגור. עם זאת, הם קבעו כי על אף הראיות שהוצגו בפניהם על ידי התביעה, היא לא הצליחה להוכיח את אשמתו של הייב מעבר לכל ספק סביר. 

צריך שכל ישר

על מנת להבין כיצד הדבר ייתכן, חובה להקדים ולשאול מהו בעצם "ספק סביר". במשפט פלילי התביעה וההגנה מציגות בפני בית המשפט את הראיות שלהן. התביעה, מטבע הדברים, טוענת שההסבר ההגיוני היחיד למארג של כל הראיות הוא התרחשות העבירה הפלילית. אולם, אם ההגנה מצליחה להציג בפני בית המשפט הסבר נוסף למארג הראיות, שגם הוא הגיוני ומשתלב בראיות שהוצגו בפניו בצורה טובה, התוצאה המתבקשת במשפט פלילי היא זיכוי, גם אם ההסבר של התביעה הגיוני יותר.

במשפט אזרחי, אם יש שני הסברים הגיוניים, ההסבר היותר הגיוני מבין השניים ינצח. אך בפלילים המצב שונה. זהו אותו "ספק סביר" שאסור שיהיה בהרשעה בפלילים.

השאלה מה ייחשב להסבר הגיוני אינה מורכבת רק מעיון תיאורטי בראיות ובסעיפי החוק הפלילי. בנוסף להם, השופט נדרש לגייס את השכל הישר וניסיון החיים. לכן, במקרה רגיל שבו אדם צעיר קיים יחסי מין עם קשישה, שלא על רקע קשר רומנטי מוקדם מוכר, יתקשה בית המשפט להאמין לטענת האדם הצעיר שמדובר היה ביחסי מין בהסכמה. ממילא, גרסה כזו לא תייצר "הסבר חלופי" לעובדות, והאמון בגרסת האישה יהיה אך מתבקש.

אולם, במקרה המסוים הזה, הגיעו שלושת שופטי המחוזי בנצרת פה אחד למסקנה שלא מדובר בתיק אונס רגיל. כמה מהראיות המרכזיות שהוצגו בפני בית המשפט העלו ספקות משמעותיים בנוגע לגרסת הקשישה, והתיישבו טוב יותר דווקא עם גרסת הנאשם. לא נכנס לפרטים המאוד לא סימפטיים של הסיפור, שהוא בכל מקרה קשה ומאוד לא נעים, נציין רק שהן תיעוד מפגש מוקדם בין השניים והן הקלטת שיחות הטלפון, תאמו להבנתם של השופטים דווקא את גרסתו של הייב, ולא את האופן שבו תיארה הקשישה את השתלשלות האירועים.

לא רק סיבות ענייניות

הסערה הציבורית שפרצה בעקבות הזיכוי לא הפתיעה, בהתחשב בנתוני המקרה הקשה. עם זאת, היו במערכת המשפטית מי שידעו לספר שההתנפלות על ההרכב, בראשות השופט קולה, לא הייתה רק מסיבות ענייניות ומתוך רצון לדאוג לנפגעות עבירות מין. מאחורי הקלעים עמד גם חוסר החיבה, בלשון המעטה, אותו רחשו בפרקליטות לשופט קולה, מאז שעמד בראש הרכב השופטים שזיכה את רומן זדורוב מרצח תאיר ראדה, זיכוי מלא. בפרקליטות היו יכולים לסבול זיכוי של זדורוב מחמת הספק, אך הזיכוי המלא, שהציג אותם באור שלילי, עורר זעם על השופט קולה. פרשת עאדל הייב הייתה ההזדמנות "להחזיר לו" בעזרת תדרוכים שליליים בוטים בעקבות הכרעת הדין.

בבית המשפט העליון הגיע התיק להרכב שבו ישבו השופט יצחק עמית, השופטת דפנה ברק ארז והשופט יחיאל כשר. בדרך כלל ערעורים מהסוג הזה נדחים בפסק דין כמעט לקוני. במדינת ישראל, ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים העובדתיים שאותם קבעה הערכאה הראשונה מתוך התרשמות מהעדויות ששמעה, בטח לא כשמדובר בהכרעה של שלושה שופטים פה אחד. 

אולם כאן קרה דבר חריג, ובית המשפט העליון הפך את התוצאה. למעשה, שופטי העליון נחלקו בדעותיהם. שופטי הרוב, עמית וברק ארז, סברו שיש להפוך את פסיקתו של בית המשפט המחוזי ולהרשיע את הייב. לעומתם, השופט יחיאל כשר סבר שיש להותיר את הזיכוי על כנו. כך נוצר מצב מעט אבסורדי שבו נאשם (שאכן לא מעורר סימפטיה בכלל יש להודות), מורשע בדין על אף שארבעה שופטים מנוסים (מהם שלושה פליליסטים מובהקים), סבורים שיש לזכותו, ורק שני שופטים (מהם אחד עם עבר עשיר במשפט פלילי) מאמינים שיש להרשיע אותו.

בחוות דעת המיעוט טען השופט כשר כי עצם העובדה ששלושת שופטי המחוזי זיכו את עאדל הייב פה-אחד אומרת שלא ניתן לומר שאפשר להרשיע אותו ברמת ודאות של "מעבר לכל ספק סביר", אך שופטי הרוב לא קיבלו את הטענה.

חוות הדעת העיקרית שהובילה להרשעתו של הייב בערעור, שאותה כתב השופט עמית, חריגה מאוד בנוף פסקי הדין בערעורים פליליים. השופט עמית אף ציין זאת במפורש, כאשר הסביר מדוע חרג מהכלל המנחה את בתי המשפט הישראל מזה שנים, לפיו ערכאת ערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הראשונה, ובטח שלא בקביעות הנוגעות למהימנות גרסאות שהוצגו בבית המשפט. את הכרעת הדין המרשיעה עיגן אמנם עמית היטב בחומר הראיות, תוך שהוא מנתח מחדש את הראיות שהוצגו במחוזי, ובעיקר את תמלולי השיחות בין הייב ובין הקשישה, שאותן הקליט הייב במכשיר הטלפון שלו. אך עדיין, נדמה שהסיבה לזיכוי איננה רק מבט שונה על חומר הראיות. 

משקעים מאז פרשת זדורוב

למקרא פסק הדין בעליון קשה להשתחרר מהתחושה שברקע הזיכוי ניצבו עוד שני מניעים אפשריים. הראשון הוא הרצון לרצות את דעת הקהל ולהרשיע עבריין מין שזיכויו נראה מוזר, או אם תרצו פופוליזם. לכך מצטרפת העובדה שאנשי הפרקליטות לא היו היחידים ש"נפגעו" מזיכוי זדורוב. אליהם הצטרף גם השופט עמית, מי שהוביל בשנת 2015 את דחיית ערעורו של רומן זדורוב על הרשעתו ברצח. השופט עמית היה בדעה שיש להרשיע את זדורוב, אל מול עמדתו המזכה של ראש ההרכב דאז, השופט יורם דנציגר.

במערכת המשפט ידעו לספר אחרי זיכוי זדורוב במחוזי שהשופט עמית מאוד לא אהב את החלטת הרכב השופטים בראשות השופט קולה לזכות את זדורוב מכל אשמה. האם זה מה שעמד מאחורי פסק הדין החריג, והמלא ביקורת בוטה מאוד על שופטי המחוזי, שיצא מתחת ידו של השופט עמית בבית המשפט העליון?

בהחלטה על הדיון הנוסף, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, כתב השופט סולברג: "הדיון הנוסף יתמקד בשאלת אמת-המידה להתערבות ערכאת הערעור בהכרעת דין מזכה בעבירות מין (בפרט בממצאי עובדה ומהימנות), ובסוגיות רלוונטיות הנגזרות משאלה זו. זאת, בהתחשב בכך שבפסק הדין התקיים לראשונה דיון מעמיק בסוגיה העקרונית הנזכרת, תוך קיומה של מחלוקת בין שופטי ההרכב; בהינתן שהסוגיה כרוכה בקשר בל ינתק לשאלת טיבו וטבעו של עקרון יסוד במשפט הפלילי – עקרון ההרשעה מעבר לספק סביר; ומשלא מצאתי בתגובת המדינה מענה מספק לטענות המבקש בדבר חשיבותה או קשיותה של ההלכה שנקבעה בפסק הדין".

בהרכב המורחב יישבו מלבד השופטים עמית, ברק ארז וכשר, גם השופטים נועם סולברג, דוד מינץ, יוסף אלרון ויעל וילנר, כולם בעלי ניסיון פלילי עשיר ויש לקוות שנטולי מטענים אישיים כלפי ראש ההרכב שזיכה את עאדל הייב במחוזי. אולי מהם תצא פסיקה שתעסוק באמת רק בשאלה המשפטית ובאופן שבו מרשיעים נאשמים בפלילים במדינת ישראל, לטוב ולרע.