להשיב את הבנים הביתה – אבל לאיזה בית?

אלון נחטף. לעזה.

הבשורה הכתה אותנו באלם. אין תוכנית או מדריך למשפחה של חטוף.

האורחים הראשונים נכנסו לביתנו בחשש, על קצות האצבעות, מדברים בשקט. כמעט אווירה של שבעה.

אנחנו מביטים זה בזה ויודעים: אלון חי. וגם הבית חי.

חלחלה לתוכנו ההבנה שאין לנו שליטה על מצבו וגורלו, אבל עומדת בפנינו בחירה משמעותית: לבחור איך אנחנו מתנהלים בתוך המציאות הקשה אליה נקלענו. 

הפלייליסט עם המוזיקה של אלון החל להתנגן בבית, וזוהי גם תחילתה של החלטה: אנחנו לא יכולים להיכנס מתחת לשמיכה ולשקוע, אנחנו ננסה לבנות מחדש את הבית שאליו אלון חוזר.

הבית שלנו – ושל כלל החברה הישראלית.

המוזיקה שליוותה את אלון כל חייו הפכה להיות ערוץ שדרכו הפצנו את התקווה, האהבה והאור שאנחנו נושאים עבורו ועבור כולנו. הפסנתרים של אלון, שמפוזרים ברחבי הארץ, חיברו בין חלקי העם. ומהאחים החדשים שלו – אלה ששבו מהשבי – למדנו שגם שם, בעומק המנהרה, ניגן בליבו פסנתר דמיוני. דרכו הוא המשיך לשאת את אותה תקווה מהדהדת.

הימים האלו, ימי ספירת העומר, הם ימים של אבלות על מותם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא "שלא נהגו כבוד זה בזה". סיפור עתיק, מוכר, אך טעון מתמיד.

והנה אנחנו כאן, בדור שלנו. דור שמכיר לעומק כאב של אובדן, של פצע פתוח, של ציפייה מתמשכת. דור שמחכה לחזרה, לחיבור, להחזרת הבנים הביתה ולתחושת הביטחון בארץ.

אלו ימים מטלטלים, התרחשויות אזוריות ובין-לאומיות מחזירות לשיח את האפשרות לשחרור כל החטופים, גם את אלון שלנו. נראה שהבשילו תנאים חדשים, שאולי, הלוואי, יאפשרו להביא לשחרורם באופן שמשמר את ביטחון ישראל ואף את שגשוגה.

זה הזמן לפתוח את האוזניים והלב למנגינות חדשות, להקשיב לקול העדכני של המציאות – וללכת באומץ וביחד אל מהלך היסטורי שייטיב עם עם ישראל ומדינת ישראל, מכל הבחינות. זה הזמן לתת גב למקבלי ההחלטות, גם כשהלב עוד מהסס, גם כשאין ודאות גמורה.

ככה עושים היסטוריה.

ואנחנו – כמשפחה, כקהילה, כעם – מבקשים מכולנו לשמור על הבית המשותף, לתקן את מה שנשבר, לבנות עתיד טוב יותר. אנחנו מבקשים להוסיף טוב סביבנו במעשה טוב, מחשבה או תפילה, כל אחד בדרכו.

זו הדרך, בעיניי, להשיב את הילדים שלנו הביתה.