עוד אזעקה העירה את כולנו הלילה. כלומר, את אלה שלא עקבו אחרי האירוויזיון או ישנו יותר מדי בשבת ושנתם נדדה. למזלי, אני שייכת לאלה שהשינה עוד לא עירסלה אותם לשנת הלילה ב-2:00 לפנות בוקר ולכן לא התעוררתי בבהלה למוזיקה המאוסה של האזעקה.
וזה לא היה המזל היחיד: הילדים שלי כבר יחסית גדולים, אין לי תינוקות שצריך להרדים שוב לשנת לילה קטועה. הם מתורגלים, כבר לא נבהלים ויש לנו ממ"ד בבית. אז אפשר לרדת אליו בפיג'מה בלתי אופנתית בעליל, בלי לפגוש את השכנים ובלי לצאת אל המקלט ברחוב ליד. בבוקר גיליתי בקבוצת הוואטסאפ השכונתית ששברי מיירט נחתו מלפנינו, מצדדינו ומאחורינו. מזל שלא עלינו. אה, רגע, עוד דבר אחד ממש קטנטן. מזל שהצליחו ליירט את הטיל.
כן, כבר התרגלנו. אזעקה, בכל שעה שלא תהיה, טלפונים לילדודס לראות איפה כל אחד נמצא, וידוא נוסף שהאירוע הסתיים בשלום גם ברחבי הארץ והלאה, לענייני היומיום.
הכי מעניין
התרגלנו. מקלט תל אביבי בזמן אזעקה | צילום: יהושע יוסף, פלאש 90
זה טוב שכבר אין היסטריה, שאנחנו כבר לא מבוהלים, שאלה שמבקשים את נפשנו לא מצליחים לשבש את שגרת חיינו. זה טוב, אבל גם רע מאוד. לפני כמה שבתות עלה אצלנו בבית דיון משפחתי על כיפת ברזל. הייתה מי שאמרה שטוב שיש לנו את הכיפה הזאת, המגינה, ואיזה אסון היה קורה אם היא לא הייתה לנו. היה מי שענה לה שזה מרדים אותנו, גורם לנו להיות הרבה יותר מרוסנים, להכיל את הפגיעה בנו ולא להילחם מלחמת חורמה באויב.
הבת שהצביעה בעד כיפת ברזל טענה בתוקף שאפשר גם וגם. גם להגן על שמי הארץ וגם להיכנס באויב כאילו קרה אסון. הסתכלנו עליה במבט של מבוגרים שאומר "את הכי צודקת בעולם, אבל כנראה שאי אפשר גם וגם". כלומר אפשר, אבל זה לא קורה.
מה היה קורה אם
כדאי להכניס לקבינט ולמטכ"ל שיעור בדמיון מודרך: נחשיך את החדר, נשים מוזיקה רגועה, אתם תעצמו עיניים ונפעיל אזעקה. לא, רגע, לא ללכת למרחב מוגן. הישארו פה. עכשיו דמיינו שהטיל התימני פגע בלב באר שבע, תל אביב או חיפה. תראו את המגדלים המתמוטטים, הקשיבו לסירנות. בקבינט, כמובן, אפשר להיכנס לפרטים פלסטיים שנחסוך מהקוראים כאן. תחשבו איך כל זה היה נראה.
אגב, אם ככה היו עושים אחרי היריות על רכבי ישראלים באזור ברוכין, פיגועים שהסתיימו בלי נרצחים שלוש פעמים, אולי היה נמנע הפיגוע בו נרצחה צאלה גז הי"ד. אם הדמיון המודרך הזה היה מופעל על בלוני התבערה (זוכרים?) על "הטפטופים" (איזה ביטוי שנוא) על הפרות הגדר (עוד ביטוי מכובס), על כל זריקת אבנים שמתרחשת יום יום ומסתיימת בנס, החיים שלנו פה היו אחרים.
יכול היה להימנע. זירת פיגוע הירי בצומת ברוכין | צילום: מד"א
כל פיגוע, גם אם אין בו נפגעים, כל טיל, גם אם היירוט שלו מסתיים בשלום, כל זריקת אבנים, חייבים לקבל מענה לפי כוונת המרצחים ולא לפי התוצאה. אני אומרת כל יום תודה על זה שהטילים לא מסבים את הנזקים שהם כוונו להסב. אני מודה למדינת ישראל שהשקיעה ומשקיעה את מיטב המוחות והמשאבים כדי להגן עליי, על בני ביתי ועירי ועל המדינה כולה. כל אלה מצילים חיים רבים. אנחנו אפילו לא יודעים כמה.