המילים הבאות נכתבות בזהירות רבה, אולי רבה מדי. העיסוק בנושא כואב, מתגמל כמו חיטוט בפצע פתוח וטרי - אבל הכרחי. זהו עניין של חיים ומוות, ואין לנו רשות להתעלם.

הפעולה הישראלית בעזה, ככל שהיא קיימת בשלב הזה, מעוררת שאלות קשות. השיטה של כניסת חיילינו היקרים מפז לטהר בתים ולאתר פירים בשטח שקיים בו אויב מתפקד, במקום להטיל מצור שיחייב את מחבליו לזחול החוצה מהמנהרות, למות או להיכנע – איך לומר בעדינות, השיטה הזו לא מובנת כלל.

השבוע פרסם ח"כ עמית הלוי סרטון של חמאס, שבו ניתן לראות כיצד לוחמי האויב למדו את שיטת הפעולה של צה"ל. הם יורים מתוך בית הסמוך לכוחותינו, בסגנון "פעולת משיכה". חיילינו נמשכים פנימה, בהתאם לתורת הלחימה הקיימת, לא לפני שנשלח רחפן לסרוק את הבית ואחריו כלב של יחידת עוקץ. האויב, שמכיר את הנוהל, מסתתר בינתיים עמוק ברשת המנהרות מתחת לבית, כך שהרחפן לא מזהה אותו. הוא ממתין לכניסת חיילינו, עוקב אחרי הזירה מרחוק באמצעות מצלמה – וכשהם מגיעים, מפעיל מטען.

"כמה נורא, כמה מיותר", זעק ח"כ הלוי, "צורת קרב זו של טיהור רגלי בתוך הבתים והפירים היא פשע כלפי חיילינו. אני שב ומפציר גם כאן ברמטכ"ל אייל זמיר, בחברי המטכ"ל וכמובן בחברי הקבינט - שנו את כללי המשחק, החליפו את תורת הלחימה. טיהור רק אחרי מצור ממושך. האירוע הזה חמור במיוחד מכיוון שהתרחש בתא שטח שכבר היה מכותר, בין ציר מורג לציר פילדלפי. למה, ריבונו של עולם, לשלוח לשם את חיילינו? חסלו מבחוץ את מקורות המחיה, הדלק והמים, האוכל והחשמל הסולרי, והניחו לחמאסניקים לרעוב עד שיצאו מהמחילות שלהם מותשים אל מותם".

מדוע נוהג כך צה"ל בעזה? למה הדרג המדיני לא מורה לו אחרת? שאלה נוספת, בסיסית יותר: כיצד ייתכן שאין כמעט דיון ציבורי בסוגיה הזו, בדיני הנפשות היקרות לנו ביותר, בשר מבשרם של רבים כל כך מאיתנו? ובכל זאת, שתיקה כמעט מוחלטת. מניין הצייתנות הרחבה, ההתבטלות, הקבלה של המצב כאילו הוא אסון טבע? רעידות אדמה, צונמי – ובתים ממולכדים בעזה. מוחים דמעה וממשיכים הלאה.

סיבה מרכזית לשתיקה התמוהה הזאת היא ענווה מהסוג הרע. מי אני בכלל, מה אני יודע, רבים מאיתנו חושבים. הם המומחים, הם יודעים מה הם עושים. זו לא רק המומחיות: גם אם נניח שהדיוט כמוני מסוגל לנתח את המצב, שח לעצמו ישראל ישראלי, אין בפניי תשתית עובדתית שמאפשרת לי לגשת לניתוח כזה. אני לא יודע מה המטרה של כל מהלך, מה העובדות בשטח, מה צה"ל יודע על כל אתר שהוא פועל בו ועוד.

זו גישה מסוכנת. הימנעות מהפעלת שכלנו הפרטי, מחשיבה עצמאית ומביקורת, מפני שאין בפנינו את מלוא המידע או כי אין לנו מומחיות בנושא – היא מסוכנת. ענווה מוגזמת, שלא במקומה, היא הקטנת ראש, בריחה מאחריות. היא לא מוסרית.

זו גם גישה לא דמוקרטית. בדמוקרטיה אזרחים טובים מקיימים דיון ושואלים שאלות גם כשאין להם מידע מלא. התהליך הזה משפר את התוצאה, זה הרעיון. אף פעם אין לנו מידע מלא, בשום סוגיה ציבורית. ובכל זאת, על בסיס המידע הקיים אנחנו מגבשים דעה וצועדים איתה לקלפי וחורצים גורלות.

האזרח הסביר שמביט בשיטת הפעולה האמורה של צה"ל מוכרח לשאול שאלות. איש אינו בן חורין להיפטר מהעול המוסרי הזה רק מפני שאינו מומחה או כי אינו אוחז בכל העובדות. האם ייתכן שיש הסבר טוב לשיטת הפעולה הזו, לפחות במקרים מסוימים? לא פשוט לדמיין, אבל ייתכן. אנחנו לא יודעים הכול. אם יש היגיון – יופע מיד. נטל ההוכחה על מקבלי ההחלטות.

יש מי שטוענים שדיונים כאלה עלולים לגרום דה־מורליזציה. ההפך: אין דה־מורליזציה גדולה מזו שמעורר הספק. האומנם הפקידה האם העברייה את גורל בנה בידי מפקדים הראויים לכך, שלא ישיתו עליו גרם אחד מיותר של סיכון מעבר למתחייב מצורכי המלחמה ממש? אוי לנו ואבוי על סימן השאלה הזה.

אנחנו לא מצביאים גדולים, רובנו לא לחמנו יום אחד בחיים. אנו גם לא מדינאים. רובנו מעולם לא נדרשנו לקבל החלטות בדיני נפשות. אבל יש לנו שכל ישר, הכרה מתפקדת וחוש מוסרי עקשן – ואלה כלים שאל לנו להמעיט בערכם. אין לנו רשות. אדוני ראש הממשלה, כבוד השרים, אדוני הרמטכ"ל – מגיעות לנו תשובות. דברו אלינו, אנחנו שומעים.

עו"ד צפנת נורדמן היא מנכ"לית פורום חירות וכבוד האדם