במובנים רבים, הרגע המהותי ביותר בביקורו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ במזרח התיכון לא הגיע בדמות הידיעה על הסכמי הנשק ששוויים מיליארדים, לא בהכרזה שהוא מקווה לתאם עם הסעודים את סיום המלחמה בעזה ואפילו לא בתיאורו את איש אל־קאעידה בדימוס אחמד א־שרע (אל־ג'ולאני בשבילכם) כמנהיג נהדר וקשוח עם "עבר חזק מאוד" - אלא ברגע אחד שבו נדדו עיניו של מנהיג המעצמה המערבית הגדולה אל קירות הארמון הקטארי רחב הידיים: "זה שיש לבן, קשה מאוד לקנות אותו". למעשה, הוא התייחס לשיש הקטארי בשתי הזדמנויות שונות, ונדמה היה שזו בעיניו מעלתם הגדולה ביותר של מארחיו, הסמל המובהק ביותר להצלחתם. "שיש לבן מושלם".

זהו רגע מהותי מפני שהוא, בפשטות, חושף מהויות לגבי העת שבה אנחנו חיים והאופן שבו רואה אותה האיש המשפיע מכולם. זו עת החזרה להתלהבות הקמאית מן החומר הבלתי מעובד, זה שאפשר להופכו לכלי נשק מחד ולפסל יפהפה מאידך. טראמפ הרי לא ציין בפליאה הישגים ארכיטקטוניים של הקטארים או איזו אמנות נפלאה שמעטרת את ארמונותיהם. הוא התייחס לשיש הלבן לבדו, לחומר הגלם הבסיסי. באותה הצורה, זוהי גם עיתו של הכוח הגולמי.

מהו כוח גולמי? זהו הכוח הפשוט, שיד אנוש אינה מכוונת אותו לתכלית מסוימת. כמו שיש לבן, נפט או מחצבי מתכת. מולו אפשר להעמיד את המושג "כוח מוסרי". זהו כוח שלא נובע ממשקלו הישיר של חומר כלשהו אלא בראש ובראשונה מן הכיוון ומן התכלית: לאן כל זה הולך ובשם מה.

לא לשווא הזכרתי כאן מחצבי מתכת. הם עמדו לאחרונה במרכזו של הסכם בין ארצות הברית של טראמפ לאוקראינה. המחצבים האוקראיניים שימשו ככלי בידי נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי כדי להבטיח את התמיכה החומרית האמריקנית, שהוא זקוק לה נואשות במלחמת עמו נגד רוסיה הפוטיניסטית. התמיכה הזאת עמדה אך לפני כשלושה חודשים בסימן שאלה חריף. זלנסקי נפגש אז כזכור עם הנשיא טראמפ בחדר הסגלגל וביקש לדבר בתקיפות בשפת הכוח המוסרי, להבהיר מדוע אין להיכנע לדרישותיו של רודן רצחני כפוטין או לסמוך על הבטחותיו. זה הסתיים בגירוש מן הבית הלבן. אין ביטוי מובהק מזה למסלול שהעת הנוכחית דוהרת בו: דיבור על מוסר מניב השפלה פומבית, דיבור בשפת הכוח הגולמי מוליד הסכמי שיתוף פעולה.

יש מי שהשפה הזו טובה בעיניהם. היא ישירה מאוד, חפה מאיפור וממניפולציות. הצדק בעולם כזה אינו מצוי במילותיהם הנפתלות של נביאים ומשוררים, ובוודאי לא במילים נפוחות של פוליטיקאים. הוא מונח על כפות המאזניים ששוקלות מחצבים. זהו הכוח הפשוט של הכלכלה, ובו בזמן גם הכלכלה הפשוטה של הכוח. זאת גם מערכת שאפשר אולי לקנות בה מזמן לזמן כמה רגעי שלום ושלווה, אם יש לך במה לשלם.

ולכן ישראל חייבת להיות המתנגדת הראשונה לנטייה הזו אל הכוח הגולמי. אין לנו מספיק מטבעות לסוג המסחר הזה. אנחנו אולי מדמים לעצמנו שכוחנו רב - הרי באמת יש לנו עוצמה צבאית כבירה ואף שגשוג כלכלי מרשים ביחס לגודלנו. אבל לעומת העושר של מדינות המפרץ, למשל, אנו מצטמקים לגודלה של ארצנו היפה והקטנטונת. במציאות כזאת אין לנו אלא להיאבק על שיח של כוח מוסרי. בראש ובראשונה מפני שזהו מוסר הנביאים, שדלים ורבי חסד נעלים בו על בעלי שררה אכזריים. המסקנה הפשוטה הזו עולה מכל אות ואות בדברי הנביאים המאוחרים ובראשם ישעיהו. אבל יש גם סיבה נוספת, הישרדותית: בעולם שמתרחק מן הקריאה המוסרית הברורה, אנחנו נותרים מאחור.

ישראל מוכרחה, על אף פגמיה, להציב את עצמה כקול מוסרי קבל אדם ועולם. היא עומדת בפני אתגר עצום משני העברים. עליה להציב אלטרנטיבה גם לאלו במערב שרואים סתירה עקרונית בין מלחמתה הקיומית ובין חיים מוסריים, וגם לאלו שעיניהם נמשכות בראש ובראשונה אל ארמונות מסנוורים, שבין כותליהם מסתתרים לא פעם אלו שכספם הרב משמש למימונם של ארגוני טרור.

כאן מתגלה הבחירה המושכלת כביכול של ישראל להיוותר עמומה באשר למלחמה באוקראינה במערומיה. ישראל ידעה ויודעת היטב מה טיבו של ולדימיר פוטין ועד כמה הוא תומך בגדולי אויביה, אך מחשש מובן למדי על מקומה במשחקי הכוח של העולם מצאה את עצמה מחלישה יסוד שהיא זקוקה לו נואשות: חוש מוסרי.

יתרה מזאת. השיח הציבורי בישראל, מן ההנהגה ומטה, הולך ומתרוקן מהעיסוק במוסר בדורות האחרונים. זה תהליך שנובע מחד מהייאוש ממה שמזוהה כמוסר מערבי אובדני ומאידך מחלחול של השיח האמריקני הקובע שהשאלה היא תמיד מי מנצח. אם ידך על העליונה בעסקים או בבחירות - די בכך. זו ההצדקה העצמית הנחוצה. מי שזכה במטוס קטארי בשווי מאות מיליונים הוא המנצח הגדול, ומוטב לא לשאול שאלות מיותרות על הסיבות לקבלת המטוס.

אלא שלנו, באדמתם הזעירה של הנביאים, אין פריבליגיה להיכנע לתהליכים הללו ולנטוש את הדיבור המתמיד על מוסר. אין לנו ברירה אלא לשאול את עצמנו שאלות של מוסר בכלל ומוסר בעת מלחמה בפרט כל העת, גם אם יש מי שמשתמשים במושגים האלה ככלי נשק מעוות נגדנו. מי שלא יכול לדבר על מוסר בתוכו פנימה לעולם לא יעמיד קריאה מוסרית הפונה החוצה.

הצעד הראשון בדרך לקריאה מוסרית כזו הוא אחריות. קול מוסרי צומח תמיד מתוך אחריות. אין פעולה מוסרית שלא עומד מאחוריה בן אנוש אחראי. ובאופן טבעי, הנהגה שלא מוכנה לקחת אחריות בסיסית על המחדלים הנוראיים שאירעו במשמרתה היא לא זו שתצילנו מאיומיו הכבדים, כטון שיש לבן יוקרתי, של הזמן החדש.