אנשים חושבים שמכיוון שאני עטוף במים חמימים, שמור בתוך הרחם של אמא שלי, אני לא שומע כלום. אז שתדעו, אני שומע היטב. וכשאמא צאלה מדברת עם אחד משלושת ילדיה, האחים שלי, אני כבר ממש רוצה לדעת איך הם נראים. עוד מעט זה יקרה. אני אצא החוצה, קצת אבכה אבל לא נורא, ואצטרף למשפחה שלי. אבא חננאל כבר אוהב אותי, זה ברור מהמילים היפות שהוא אומר לאמא כשהם לבד. כלומר הם לא לבד, הם איתי, אבל עוד לא רואים אותי ממש, אז אני יכול להבין למה הם מדברים עליי כאילו אני לא פה. עוד מעט זה ישתנה, ממש עוד מעט.

זהו, אני מרגיש בשל לצאת. קצת בעיטות, קצת דחיפות, ואמא שמה לב וקוראת לאבא. שעת ערב, אין פקקים מהיישוב שאתגורר בו עם המשפחה שלי בקרוב, ברוכין, לבית החולים בלינסון, שאיוולד בו.

נכנסים לאוטו. האמת, מרגש. שלושתנו נוסעים עכשיו לעבר בית החולים. אני מכיר את הדרך בעל פה. הנה פדואל, שם עלי־זהב, לא רחוק מפה אריאל. אני נותן לאמא קצת מנוחה עכשיו, מגיע לה. תהליך הלידה טבעי וקצר יחסית, אבל ממה ששמעתי במהלך ההיריון בכל פעם שיולדים יש חשש כזה, רצון שהכול יהיה בסדר. אני אוהב את אמא צאלה, ואעשה הכול כדי לצאת הכי מהר והכי חלק שיש. לא חושב שאצליח לא לבכות, אבל זה יהיה מהתרגשות, מבטיח לכם. לראות את אבא ואמא, אחרי תשעה חודשים של דמיונות והתאהבות, גם אתם הייתם בוכים. וכנראה בכיתם.

אבא ואמא חגרו ואנחנו מתחילים לנסוע. מהבית שלנו לבלינסון זה 25 דקות בערך בשעה הזו. בלינסון נמצא בפתח־תקווה, ושמעתי חברה של אמא אומרת שהנסיעה משכונה בקצה האחד של העיר הזו לשכונה בקצה האחר נמשכת לפעמים יותר זמן מאשר מברוכין לפתח־תקווה.

יצאנו מהיישוב. אבא ואמא אוהבים מאוד את הנוף פה, גבעות ועצי זית. קצת קשה לי לדמיין את הדברים האלה אבל עוד מעט לא אצטרך יותר לדמיין. אני יודע שזו תקופה לא קלה לעם ישראל. מדברים על זה הרבה אצלנו בבית, ואני שומע את זה גם מאנשים אחרים, בעיקר כשאמא נפגשת עם חברות. יש אנחות ויש כאב. אני ממש מרגיש את הכאב של אמא ומנסה לשלוח יד כדי לחבק אותה מבפנים. חיבוק מבפנים זה משהו שרק מישהו כמוני יכול לתת. לא כל כך מרגישים אותו כי הכול מסביב מים, אבל אם היו עושים אולטרסאונד ממש עכשיו הייתם רואים את הידיים שלי בתנועות של חיבוק. עזבו את הרופאים, הם לא באמת יודעים לפרש מה הם רואים שם, בתמונה שבה אני נראה כמו חייזר. אני מחבק את אמא, זה הכול.

אבא, מה זו בלימת הפתע הזו, יש לך עובר באוטו. אל תתרגש יותר מדי.

אויש. מה קורה. מה זה הרעשים המחרידים האלה.

אבא צועק שיורים. אני מוריד את הראש ומחבק את אמא, שזזה מצד לצד ומזיזה גם אותי. אני מקבל מכה חזקה. לא נורא. אני אהיה בסדר. אמא, את שומעת? אני אהיה בסדר. עוד מעט מגיעים לבית החולים ותוציאי אותי ממך ואחבק אותך מבחוץ.

אמא. למה היא לא עונה. אני שומע את הנשימות שלה. היא חיה. אמא, אני לא בועט, רק לוחש בלי קול לתוך הרחם הפגוע. המים שעוטפים אותי מסתחררים לכדי סערה גדולה. קצת קשה לי לנשום אבל עוד מעט בלינסון והכול יהיה בסדר.

עכשיו יש שקט. אבל זה לא שקט כיפי כמו שהיה בחודשים האחרונים כשאמא הלכה לישון והיינו רק שנינו, היא ואני. זה שקט מפחיד, שמלווה בנשימות של אמא שהולכות ומעמיקות. קצת קשה לי לנשום. אמא, תתעוררי. עוד מעט הכול ייגמר. יהיה בסדר, אני מבטיח.

סירנות. המון סירנות. מטלטלים עכשיו את אמא, אני מרגיש שהיא לא זזה בכוחות עצמה, מישהו מרים אותה ומכניס אותה לאוטו אחר. אני שומע את אבא, הוא איתנו. סעו מהר, אני רוצה לצעוק אבל לא יכול. עכשיו גם הנשימה שלי הולכת ונעשית כבדה. אני חייב לשמור על אמא. חייב לשמור על עצמי. עוצם עיניים ונותן למחשבות לרוץ. אמא אומרת שמחשבות טובות יוצרות מציאות. הנה, כבר מגיעים לבית החולים.

שוב מטלטלים את אמא. אני כבר לא שומע כמעט את הנשימות שלה. אמא, רק עוד קצת, שנינו נצא מזה. אנחנו על מיטה ומריצים אותנו לחדר ניתוח או לחדר לידה, באמת שקשה לי להבחין. תמהרו בבקשה. אני מרגיש שמישהו שולף אותי החוצה. אור מסמא את עיניי ואני רוצה קודם כול לראות את אמא. אני רואה אותה אבל עיניה עצומות. אמא, הנה אני, חיכינו לרגע הזה כל כך הרבה זמן. חבקי אותי. אני מנסה לחבק אותה, לחוש את חום גופה בפעם הראשונה מבחוץ, אבל ידיים חסונות לוקחות אותי במהירות ומעבירות אותי לחדר אחר. המצב שלי לא טוב, אני מבין מהדיבורים, אבל לא אכפת לי כרגע. אני רוצה את אמא.

עיניים עצומות. זה מה שאזכור מאמא שלי. היא הביאה אותי לעולם, אבל באותם רגעים ממש נפרדה ממנו. זו תקופה קשה לעם ישראל. אני קטן ועוד לא יודע הרבה דברים, אבל דבר אחד אני יודע. היא אהבה אותי מאוד. ולא הייתה צריכה למות בדרך לבית החולים כדי ללדת אותי. אל תשכחו את אמא צאלה. לעולם.