כבר כמה שבועות אני לא עוקבת באופן הדוק אחרי החדשות, לכן כשהתיישבתי מול המסך ביום שני בערב, מדלגת בין אתרי החדשות, הרשתות והשידורים באולפנים, הבנתי שמשהו רע מאוד קורה. עידן אלכסנדר, החייל השבוי־חטוף שלנו חזר.

נשמע לכם משפט מוזר? גם לי האמירה הזאת לא נראית קוהרנטית, אבל זה מה שהשתקף מכל מה שראיתי וקראתי. חייל חטוף שלנו שוחרר (הפעם בלי רוצחים תמורתו, איזו זכות יש לו!). הוא חי, הוא על הרגליים, וזה אחרי שמרצחי חמאס אמרו שאבד הקשר עם שוביו. עידן עבר ימים קשים מאוד, העיניים שלו מספרות את זה וגם הידיים הפצועות. אנחנו יודעים שהוא התמודד עם חקירות והוחזק אזוק בידיו וברגליו כשהוא בכלוב. אני מניחה שנשמע עוד דברים כואבים מאוד על ימיו בעזה, אבל עכשיו הוא כאן. זה כל כך משמח ומרגש, עוד חתיכה מהלב הגדול והמרוסק של העם שלנו חזרה למקומה.

אבל ביום שני בערב הרגשתי שאני כמעט לבד בתחושה הזאת. הכותבים ברשתות התחלקו לשניים. אלה שרואים בנתניהו שורש־כל־רע התמקדו בלשאול מה עם החטופים האחרים, מה עם מי שאין לו דרכון אמריקאי, ושוב הכריזו שטראמפ נגד נתניהו ושחמאס הביס אותו, כלומר אותנו. אגב, לא ראיתי הרבה ששאלו "איפה החיילים" הגברים כשהחיילות שוחררו. הצד שבעד נתניהו הביע דאגה ממה יהיה עכשיו, ומה בעצם טראמפ הבלתי צפוי מבשל לנו. שאלות טובות. אבל בין לבין, השמחה על שבוי שלנו שחזר בחיים כמעט נשכחה.

תראו, היינו רוצים שהכול יהיה אחרת. שלא יהיו בכלל חטופים, ואם יש, שהם יוחזקו בתנאים נאותים. בדמיוני, בתפילותיי, הם כולם משוחררים ביום אחד, מהלכים על רגליהם, מחייכים, הולכים בקבוצה והשמש מלטפת אותם. אחריהם צועדים חיילי צה"ל, נושאים את ארונות החללים בכבוד ובשתיקה. בעיני רוחי הקהל העזתי עומד בצדדים ונותן לצועדים פרח או ממתק, ושערי עזה הכבדים נפתחים בפניהם אל החופש. ככה, ילדותי ונאיבי, הכי מתבקש והכי לא ריאלי. אני ממשיכה לבקש שישובו אלינו בניסים וברחמים גדולים, למרות שבפועל הכול הולך קשה ומפותל. השבת כל חטוף וחטופה היא קריעת ים סוף, וכרוכה במבצע או הסכם שיש להם מחירים גבוהים מאוד. כל חטוף שחוזר אלינו זו בשורה גדולה ועוד שלב בדרך לשיקום שלנו.

נכון, טראמפ הוא הפכפך ולא צפוי ואין לדעת מה הוא מתכנן. אבל מישהו יודע מה יהיה? מישהו צפה משהו מההתפתחויות המשוגעות שהיו כאן בשנה וחצי האחרונות? מה שאנחנו יודעים זה מה שיש היום, והנה היום עידן כאן. בואו נחזיק את זה רגע, למרות שכולנו עצבניים ומודאגים ועל הקצה. מותר רגע לנשום, רגע להודות, רגע לחייך. ותודה לכל החיילים המדהימים ולבני משפחותיהם. תודה על המסירות. בלעדיכם, בלי האיתות שאתם נכונים שוב למלחמה, שום דבר לא היה קורה.

תפילות ילדות

בכניסה לבית שלנו תלויה רשימת החטופים והשבויים ממלחמת חרבות ברזל. כל מי שמשוחרר או מחולץ מסומן בטוש זוהר, אבל הוא נשאר שם, כדי לראות שהתקדמנו. בכל תפילה אני מוסיפה פרק תהילים לשחרור כולם, ובלילות שבת אני לוקחת אותה איתי אל נרות השבת ומבקשת רחמים על כל אחד ואחד. את הרשימה הורדתי מאחד האתרים. אני לא יודעת מי ערך אותה, אבל הוא הוסיף גם את שבויי העבר. רון בן בתיה, יקותיאל יהודה נחמן בן שרה, וצבי בן פנינה. כלומר רון ארד, יהודה כץ וצבי פלדמן. שמות שהכרנו היטב בילדותנו. אז התפללנו גם על שובו של זכריה באומל, הי"ד, שחולץ והוחזר לפני שש שנים. ביום שישי האחרון הבטתי על הרשימה בעצב. רבים שוחררו מאז החגים, אבל הסימונים כבר דהו. כל כך הרבה זמן לא שמענו בשורות טובות, והנה השבוע סימנתי שוב שניים. עידן אלכסנדר החי, וצבי שהוחזר במבצע מורכב מאוד ובתום שנות ציפייה מייגעות.

כשסיפרתי לילדים בהתרגשות שגופתו של צבי חולצה והוחזרה, הם לא הבינו על מה השמחה הגדולה ולא ידעו מי הוא. לרגע התבלבלתי. במשך שנים התפללנו עליו ועל זכריה ויהודה וגם על רון ארד. הם היו חלק מחיינו. זכרנו את סיפור הקרב הקשה בסולטן־יעקוב, ועקבנו אחרי הניסיון לפתור את התעלומה מה עלה בגורלם. לפני 22 שנה ראיינתי את יונה, אביו של זכריה. הוא ורעייתו מרים לא נחו שנים ארוכות. הם עשו הכול כדי להשיב את בנם שחשבו וקיוו שהוא בחיים. היא נפגשה עם סנטורים ומנהיגים, הוא הגיע גם למדינות עוינות ונפגש עם אישים עוינים ועם מחבלים. מסירות שאין לה גבולות.

אני לא יודעת איך במהלך השנים השבויים היקרים האלה נעלמו לנו מהתפילות. רצינו לקצר את ה"מי שבירך" שבסוף קריאת התורה, התעייפנו ונשחקנו. אין הצדקה לכך שדור הילדים לא מכיר את השמות והתמונות. אני מתנצלת בפני המשפחות על שהשארנו אותן לבד. לפחות היה מי שלא נטש. כוחות הביטחון וצה"ל, שאמונים על חילוצם והבאתם ארצה, המשיכו לנסות כל השנים.

אני רוצה להפריד בין הפוליטי לצבאי, בין השאלה אם המדינה הייתה יכולה לעשות יותר ובין הפעולה של הכוחות בשטח. לאלה האחרונים אני רוצה להודות. 43 שנים של חיפושים, של ליקוט מידע, של יצירתיות ופעולות מסכנות חיים. עשרות שנים שבהן יכול אדם לשרת בענף אית"ן או שו"ן או במוסד ולהתקדם במילימטר, אם בכלל. עוד פריט מידע ועוד אחד, ותוכניות ורעיונות, ומפח נפש וניסיון נוסף, הכול מתוך מחויבות מלאה לחיילים השבויים והנעדרים, ובמלחמה הזאת גם לאזרחים החטופים. זה מפעים.

אומנם לא חוכמה לברך כשיש הצלחות, ובכל זאת זו הזדמנות. אז תודה על שני השחרורים של השבוע, ובעיקר על העבודה הסיזיפית היומיומית שאותה אנחנו כלל לא מכירים. אין כמוכם חברים, הלוואי ותיגמר לכם העבודה מהר בשובם של כולם לכאן. מאחלת לכם לפרוש בנחת, ולצלם סרט על כל מה שהיה פה. בדיוני, ברור שבדיוני. גם ככה בעוד כמה שנים איש לא יאמין מה עברנו פה.

Ofralax@gmail.com