בפסק הדין השבוע בעניין מינוי נציב שירות המדינה קבעו השופטים הליך חדש ומנוגד לחוק הקיים. מדובר בהחלטה מבישה ואנטי דמוקרטית שמהווה קו פרשת מים. נדמה שהכל נאמר על חוסר האמון בבג"ץ, וכבר התרגלנו לפסיקה שמעוותת את כוונת המחוקק, אבל בפסק הדין יש חידוש. השופטים הבהירו לראשונה בקולם שהם משנים את הכרעותיהם לאור הערכתם את הממשלה, וכי הם סבורים שהפקידות הבכירה צריכה למנוע קידום מדיניות ממשלתית שאינה ראויה בעיניהם.

פסק הדין הוא קו שבר בין מי שמאמין בחשיבותו של המשפט הציבורי לבין מי שהופך אותו לחלק מהשדה הפוליטי, בין מי שסבור שיש להפקיד בידי השופטים עוצמה רבה כדי שיוכלו להעביר ביקורת שיפוטית מבוססת כללים ובין מי שמכיר בחשש לשימוש לרעה בסמכותם.

 כולם יודעים שיש משבר אמון בבית המשפט העליון בישראל. חוסר אמון במערכת המשפט משמעו אובדן אמון באובייקטיביות שיפוטית. החברה הישראלית העניקה לשופטי ישראל אשראי רב גם כאשר הרחיבו עוד ועוד את מעורבותם בהכרעות ציבוריות חשובות, וגם כאשר ההכרעה התבססה על ערכים שתורגמו ל"סבירות" ו"מידתיות" אבל גם לאשראי יש גבול.

כאשר בית המשפט פוסק בניגוד לחוק ואף בניגוד לפסיקה תקדימית מלפני שנים ספורות, וקובע כי הממשלה מנועה למנות לנציב שירות המדינה אדם המזוהה עם מדיניותה, תוך שהשופטים מנמקים זאת בזהות הממשלה ומבהירים כי אין מבחינתם הבחנה בין הדין הרצוי לדין הקיים - מתברר כי אין זה עוד שיפוט משפטי.

בית המשפט פועל באופן שאיננו אובייקטיבי והשופטים פועלים כ"פוליטיקאים בגלימות" כשההכרעה בתיק משתנה לפי הממשלה. השופט עמית הודה בפה מלא כי הוא שינה את פסיקתו מלפני שנים ספורות בגלל שאינו אוהב את האופן בו פועלת הממשלה הנוכחית. אולם, כאשר השופט לא מצליח להפריד בין עמדותיו הפוליטיות לעמדה המשפטית, אי אפשר לדבר על משפט. שינוי הכללים תוך כדי משחק והפעלתם באופן שאיננו עקבי שומטים את הלגיטימציה של ההכרעה השיפוטית. אם אין כאן משפט אובייקטיבי אין כאן משפט בכלל.

אהרן ברק נהג לחזור על חשיבות אמון הציבור בטקסים להשבעת שופטים. ברק הסביר שהשופט חייב "ליצור מחיצה ברורה בין השקפותיו כפרט לבין  תפיסותיו כשופט. עליו להיות מסוגל להכיר בכך שיתכן שדעותיו האישיות אינן נחלתו של הציבור הרחב. עליו להבדיל הבדל היטב בין ה'אני מאמין' שלו לבין ה'אני מאמין' של האומה. עליו להיות ביקורתי כלפי עצמו, ומרוסן כלפי עמדותיו. עליו לכבד את הכבלים הקושרים אותו כשופט".

במקום אחר הסביר כי האובייקטיביות של השופטים בפרשנות החוק מחסנת את בית המשפט מהטענות כביכול הוא פועל נגד מגזר מסוים או בעד מגזר אחר. וכי כל עוד בית המשפט ישמור על ניטרליות, השופטים יבטיחו כי "כל אדם בישראל, תהא עמדתו הפוליטית, דתית או חברתית, אשר תהיה, ימצא בנו מעוז המגן על זכויותיו". אבל ההבטחה נכזבה, ציבור גדול סבור שבית המשפט אינו מגן על זכויותיו ופועל באופן שאינו אובייקטיבי וניטרלי. לאחר קריאת פסק הדין נראה שעמית וברק ארז צריכים לחזור למושכלות יסוד ולהיזכר בכבלים של השופטים. אבל הנזק שנגרם בינתיים לבית המשפט ומעמדו אדיר.

מי שכבר התייאש מהשופטים, רואה בפסיקות כאלה הוכחה לכל טענותיו. הגיע העת שבה מי שעוד סבורים שניתן לשקם את יחסי הרשויות ישמיעו את קולם ויאותתו לשופטי הרוב שהם חצו את הגבול. כעת הזמן להבהיר לשופטים שהם חייבים לחשב מסלול מחדש, לטובת בית המשפט והחברה הישראלית כולה.