השבוע בדיון בוועדת החוץ והביטחון הצהיר ראש הממשלה נתניהו שישראל צריכה להתחיל תהליך גמילה מכספי הסיוע הביטחוני השנתי מארה"ב. לא מתוך מחאה, אלא מתוך הכרה שתלות ביטחונית מגבילה את עצמאותנו.

הסיוע הביטחוני האמריקאי היה חיוני בשנות השישים, אך ב-2025 ישראל חזקה כלכלית וביטחונית מתמיד. הסכום המדובר – 3.8 מיליארד דולר בשנה, פחות מאחוז מהתוצר הלאומי, כבר מובנה בתקציב הביטחון הישראלי העומד על כ-80 מיליארד שקל, וישראל מסוגלת לספק אותו בעצמה ללא קושי. נתניהו אינו הראשון שהציג עמדה זו; כבר בשנות ה-90 הביע אותה, וכך גם ראשי ממשלה קודמים: מנחם בגין סירב ללחצים אמריקאיים בנושא הגולן, יצחק שמיר דחה דרישות בנושא ההתנחלויות גם במחיר אובדן ערבויות. אפשר להסכים או לחלוק עליהם אידאולוגית, אך גם הם הבינו שעצמאות אסטרטגית חשובה יותר מדולרים.

כל דולר מסיוע זה חוזר ישירות לתעשייה האמריקאית ואינו מחזק את התעשייה הישראלית. ישראל מקבלת דולרים – אך בתנאי שתרכוש תוצרת אמריקאית, ובכך מממנת אלפי משרות במיסיסיפי ובווירג׳יניה במקום בפריפריה הישראלית, חלקן מייצרות מערכות כחול-לבן שהועברו לארה״ב רק כדי ליהנות מכספי הסיוע. טילים ישראליים כמו ה"טמיר" של כיפת ברזל, שמיירטים רקטות מעל אשקלון, מיוצרים באריזונה; נגמ"שי הנמר שתוכננו בלטרון, נבנים בפנסילבניה; טנק המרכבה הפך לקונסטרוקציה בינלאומית כדי שנוכל לרכוש אותו – בכסף אמריקאי. אפילו עסקת "חץ 3" עם גרמניה נדרשה לאישור הפנטגון, שניסה לשכנע את גרמניה לבחור במערכת ה"תהאד" המתחרה, מערכת אמריקאית לחלוטין, במקום במערכת ה"חץ" הישראלית-אמריקאית.

המתנה של הדוד סאם מאוד יקרה: ישראל איננה חופשייה להציע לשוק הבינלאומי את מיטב מערכותיה, אם הן פותחו או יוצרו בסיוע אמריקאי. גם לא לשותפות האסטרטגיות ביותר שלה.

סיוע ביטחוני "חינמי" הוא אשליה מסוכנת ונקודת תורפה אסטרטגית. למרות החששות המובנים, הפסקתו לא תפגע ביכולותיה של ישראל לפעול בזירות רחוקות כמו איראן או תימן. יכולות אלה אינן נשענות על הסיוע השנתי, אלא על מערכות שכבר נרכשו ועל עוצמתה הצבאית העצמאית. סיום הסיוע יבטל רק את התלות והחשיפה ללחצים פוליטיים בוושינגטון.

זו לא ברית, זו עסקה מחייבת ומגבילה, כזאת שמאפשרת לארה"ב לקדם מערכות מתחרות במערכות ישראליות. ואכן, המלחמה האחרונה הוכיחה את חיוניות העצמאות הביטחונית.

הפסקת הסיוע השנתי לא תמנע מישראל להמשיך לרכוש מארה"ב מערכות חיוניות כמו מטוסי F-35 ומסוקי תובלה כבדים, אך היא תעשה זאת במימון עצמי וללא תלות. ישראל תוכל להמשיך ליהנות ממערכות אמריקאיות מתקדמות, אך תעשה זאת כשותפה עצמאית.

הגיע הזמן להשתחרר מתרבות השנור הביטחונית. ישראל – עם תעשייה ביטחונית מתקדמת וטכנולוגיה מהשורה הראשונה – חייבת לקחת אחריות מלאה לביטחונה. הסרת המגבלות תאפשר לתעשייה הישראלית לצמוח, ליצור אלפי מקומות עבודה איכותיים בפריפריה ולייצא ללא הגבלה וללא אישורים אמריקאים מגבילים. הוויתור על הסיוע ידרוש אומץ, אך יפתח פתח לחדשנות ושיתופי פעולה בינלאומיים ללא מגבלות.

דרום קוריאה, טייוואן, בריטניה ואוסטרליה כבר ויתרו על סיוע דומה. רק ישראל עדיין נאחזת בו, אולי כי נוח יותר לומר 'כן' לדולרים מאשר 'לא' למגבלות. גמילה מהסיוע לא תפגע בברית – להיפך, היא תחזק אותה. היא תחלץ אותנו מדינמיקת פטרון-תלוי ותהפוך אותנו לשותפים שנותנים פתרונות ולא מבקשים טובות.

היחסים בין ישראל לארה"ב לא מבוססים בעיקר על כספי סיוע, אלא על ערכים ואינטרסים אסטרטגיים משותפים. המעבר מיחסי תלות לשותפות עצמאית יחזק ויעמיק את הקשר בין המדינות, ויאפשר לישראל לפעול בזירה הבינלאומית באופן עצמאי ובטוח יותר.