"שָׁמַע רַ' פִּינְחָס בֶּן יָאִיר חֲתָנוֹ של רבי שמעון בר יוחאי וְיָצָא לִקְרָאתוֹ.

הִכְנִיסָהוּ לְבֵית הַמֶּרְחָץ בִּטְבֶרְיָא וְהִתְחִיל מְתַקֵּן אֶת בְּשָׂרוֹ.

רָאָה רַ' פִּינְחָס סְדָקִים בְּגוּפוֹ,

הִתְחִיל בּוֹכֶה,

וְנָשְׁרוּ דִּמְעוֹתָיו עַל בְּשָׂרוֹ שֶׁל רַ' שִׁמְעוֹן,

וְצָעַק מִתּוֹךְ כְּאֵב.

אָמַר לוֹ רַ' פִּינְחָס: אוֹי לִי שֶׁרְאִיתִיךָ בְּכָךְ!

וְאָמַר לוֹ: אַשְׁרֶיךָ שֶׁרְאִיתַנִי בְּכָךְ, שֶׁאִלְמָלֵא רְאִיתַנִי בְּכָךְ לֹא מָצָאתָ בִּי כָּךְ"
(תלמוד בבלי מסכת שבת לג עמוד ב)

 התיאור המופלא הזה של יציאתו של רשב"י מהמערה והגעתו חזרה למשפחתו עם הצלקות הגופניות והנפשיות שהוא נושא עליו לאחר הסתתרות כפויה במערה(אולי מנהרה) במשך שלש עשרה שנה בתנאים קשים מזכיר לי סיטואציה שאני וחברי למילואים חווים בכל פעם כשאנחנו חוזרים מסבב נוסף במילואים.

הרחמים והדמעות בעיניהם של הסביבה הקרובה המתבוננת בנו ורואה את הצלקות שאנחנו נושאים איתנו מזכירים לנו את החברים שלא שבו ואת העומס הנפשי שאנחנו נושאים עלינו וזה מעורר את הכאב מחדש.

אבל השהות במערה לימדה את רשב"י דבר נוסף. אחד מהיסודות של תורת הסוד שאת גילויה אנחנו מציינים בלג בעומר היא המשמעות שהיא נותנת לייסורים ולאובדן. היא מראה כיצד החוויות האלו מרוממות את המציאות ואת האדם למקום גבוה יותר של תיקון והשלמה.

המילים של רשב"י לחתנו שמזדעזע למראהו "אשריך שראיתני בכך" מהדהדות בי כשאני רואה את אחיי לנטל שבים שוב ושוב גם בפעם החמישית על אף הפגיעות הפיזיות והנפשיות. השותפות העמוקה הזו לא רק גבתה מאיתנו מחיר. היא גם רוממה אותנו וחישלה את הקשר בינינו למשהו שלא ניתן לשבירה.

המחוייבות הזו מרוממת אותנו. ועל אף הביקורת הקשה שיש לנו על אלו שלא נושאים בנטל אני ממש לא מקנא בהם. הם לא מבינים איזו הרגשה עילאית זו להיות בזמנים כאלו במקום הכי משמעותי והכי חשוב. איך זה לדעת שאני לא עמדתי בצד כשחלק מהאחים והאחיות שלי חטוף בעזה אלא הייתי שם כדי לעשות מה שצריך להשיב אותם הביתה.

זהו הגילוי של רשב"י שמאיר לנו את הדרך ומאפשר לנו למצוא בתוכנו כוחות ועוצמה שלא ידענו עליה.

"אשריך שראיתני בכך שאלמלא ראיתני בכך לא מצאת בי כך".

זכותו תגן עלינו ותעתיר בעדינו שנזכה לראות את אחינו שבים אלינו במהרה.