בכל פעם שעולה לסדר היום הציבורי סוגיית החינוך בישראל – בין אם מדובר בשביתות, שכר המורים, או ימי החופשה – מתרחש שוב אותו תרחיש מוכר: שני מחנות מוצבים זה מול זה. מצד אחד, ההורים – שמרגישים כלואים בין מקום העבודה לבין הצורך להשגיח על הילדים שנותרו בבית; מצד שני, המורים – שנאבקים על תנאי השכר, על היכולת ללמד בכבוד, ועל ההכרה במקצועם כשליחות ולא כמוקד להתקפות.

הפיצול הזה איננו מקרי. זהו הפרד ומשול קלאסי – כזה שמזין את עצמו שוב ושוב, ומשרת בעיקר את אלו שמעוניינים לשמר את הסטטוס קוו הקיים במערכת החינוך: משרדי האוצר והחינוך. במקום לייצר חזית אזרחית רחבה ומשמעותית שמבקשת לשפר מהיסוד את מצב החינוך בישראל – מייצרים קונפליקט מלאכותי בין מי שהאינטרס שלהם אמור להיות משותף: ההורים והמורים.

במקום להבין שהורים ומורים ביחד בצד של הילדים, יוצרים נבחרי הציבור שמתבטאים בנושא שני צדדים. כאשר שני המחנות מתכתשים ביניהם, למקבלי ההחלטות אין כל תמריץ לשנות את המדיניות – ההורים והמורים עסוקים בהשוואת תנאי שכר, ובהטלת אחריות זה על זה למצב. אין לחץ ציבורי משותף, אין קואליציה אזרחית רחבה, ואין מי שידרוש שינוי אמיתי במערכת.

והרי המטרה המרכזית של כולנו, ההורים והמורים גם יחד, היא אחת: חינוך טוב יותר לילדים בישראל. שכר ראוי למורים הוא לא רק עניין של “תנאי עבודה”, אלא אחד מתנאי היסוד להבטחת מערכת חינוך איכותית, שמושכת אליה אנשי מקצוע טובים, חדורי שליחות ומסוגלים להתמסר לתפקידם מבלי להילחם כל חודש על הקיום. לצד השכר ישנם מרכיבים נוספים המשפיעים על מעמד המורה בישראל, ואינם מדוברים בכלל. 

הנתונים אף הם לא משקרים: מורי ישראל עובדים יותר מחבריהם ברוב מדינות ה-OECD, אך מקבלים שכר נמוך משמעותית מרוב המדינות. בתי הספר היסודיים בישראל פועלים 219 ימים בשנה – הרבה מעבר לממוצע המדינות המפותחות. ובכל זאת, התפיסה הרווחת בציבור היא ש”המורים כל הזמן בחופש” – תוצאה של דמוניזציה עקבית ותעמולה תקשורתית שעוזרת להסית את הדיון מהמוקד האמיתי.

יתרה מכך, מערכת החינוך עצמה בנויה כך שהיא מעודדת קיטוב והפרדה, ולא חיבורים. ארבע מערכות חינוך נפרדות – הממלכתית, הממלכתית-דתית, החרדית והערבית – כמעט ואינן נפגשות. התלמידים לא מכירים זה את זה, גם המורים כמעט ולא חוצים את הגבולות שביניהן. כך נוצרת מציאות שבה לא רק שהתלמידים גדלים בנפרד – אלא שגם המאבק על החינוך מתפצל לקבוצות אינטרס שונות, בלי חזון משותף ובלי פעולה מתואמת. ארבע מערכות חינוך בפועל, מנציחות את הקיטוב שכולנו רוצים לעצור. 

העתיד של הילדים שלנו דורש פעולה משותפת. אם לא נשכיל להתאחד, ההפסד הוא של כולנו – לא רק בהווה אלא גם בעתיד. הגיע הזמן שמורים והורים יפסיקו להילחם זה בזה, ויתחילו לפעול יחד. יחד לשיפור תנאי ההוראה, יחד ליצירת מערכת שמכירה בערך שלה, יחד ליצירת תוכן לימודי שכולל היכרות בין מגזרים, שיח בין תרבויות, ואחדות מתוך גיוון.

זהו לא מאבק של הורים נגד מורים. זהו מאבק של החברה הישראלית כולה נגד מערכת שמפרידה אותנו – אחד מהשני ומהעתיד של ילדינו.