חידוש הפעולה העצימה של צה"ל השבוע בדרום החיה הקריאות להתיישבות בעזה. יש כאלה שלא מסוגלים לראות את קידום תהליך הגאולה אלא בדרך אחת – התיישבות עכשיו.

אצל הוותיקים זהו פשוט הרגל שהפך לקיבעון. כך הם פעלו בשנות השבעים והשמונים של המאה שעברה, והם לא מסוגלים לחשוב על דרך פעולה אחרת. אצל הפעילים הצעירים זה בא ממקום אחר: הם גדלו על האתוס של ההתיישבות, עם דובון, סנדלים ועוזי, ולא רוצים להחמיץ את ההזדמנות להיות חלוצים כמו הדור ההוא. אבל למרות הכוונות הטובות והטהורות, טעות בידם.

האויב הגדול ביותר של ישראל במלחמה הזו אינו חמאס ואפילו לא איראן, אלא המחלוקות הפנימיות. לולא הוויכוחים, שמבוססים תמיד על נקודות ענייניות, אבל מלובים ומועצמים בשני הצדדים לצרכים פוליטיים – מטרות המלחמה הזו כבר היו מושגות, והיא כבר הייתה מאחורינו. לכן צריך לשמור מכל משמר על הקונצנזוס, על ההסכמה הלאומית, ולפעול אך ורק במסגרתו. כל מטרה שאינה בקונצנזוס או אשר פוגעת בו, צריכה כרגע להידחות, שכן היא פוגעת במאמץ המלחמתי.

לא רק שההסכמה הלאומית היום רחבה דיה לאפשר לנו עשייה משותפת, היא גם יכולה לקדם באופן מהפכני את התהליך ההיסטורי של שיבת ציון. מוסכם על רוב החברה הישראלית שיש לשחרר את החטופים, ושיש למגר את שלטונו של חמאס ואת יכולותיו הצבאיות. יתרה מכך, יש הסכמה לאומית רחבה על התוכנית להגירה מרצון של תושבי עזה. ההסכמה לכתחילה של ארה"ב למהלך כזה מאפשרת להציג אותו באלגנטיות כ"חזון טראמפ", ולא כחזון גנדי או הרב מאיר כהנא.

המהלך של הגירה מרצון הוא פריצת דרך היסטורית. הוא יקדם לא רק את הפתרון לבעיית עזה, אלא יהווה תקדים לפתרון העניין הפלסטיני כולו. יישום "חזון טראמפ" יחולל פריצת דרך היסטורית בתולדות הסכסוך שלנו עם הערבים. הוא משמעותי לאין ערוך מעוד כמה יישובים שיוקמו ברצועת עזה, וגם חשוב משיקומו של גוש קטיף כולו. כמו כן, יש עליו קונצנזוס לאומי ותמיכה בינלאומית.

לא הגיוני לנופף את דגלי חזרת ההתיישבות לגוש קטיף – שמעוררים את כל ההתנגדות הפבלובית הישנה של השמאל – במקום להניף את דגלי החזון של טראמפ. אין טעם להשקיע אנרגיות לאומית בהתיישבות מחדש בגוש קטיף, כשאנו זקוקים להן למימוש תוכנית ההגירה. התוכנית הזאת אפשרית, אבל דורשת חשיבה מקורית וריכוז מאמצים ומשאבים אדירים. חבל לבזבז עכשיו את הקשב ואת המאמץ הלאומי על מטרות אחרות ושנויות במחלוקת, חשובות ככל שיהיו.

אומנם הכוונה העיקרית מאחורי הקריאות והפעילויות לחידוש ההתיישבות בגוש קטיף היא קידום התודעה, ולהכין את הרקע הרעיוני שיאפשר בבוא הזמן לחדש את ההתיישבות שם. אבל אם בקידום התודעה עסקינן, עדיף לדבוק ברעיון אחר: את רעיון החלת הריבונות על שטחי רצועת עזה שייכבשו הפעם בידי צה"ל, כפי שהוכרז השבוע.

החלת הריבונות על השטחים הללו ברצועה לא צריכה להיעשות מטעמי קידום הגאולה או התיישבות, אלא מסיבות מדיניות וצבאיות גרידא. מוסכם בחברה הישראלית שלערבים יש רק דבר חשוב אחד בעולמם: אדמה. אם רוצים לדבר אליהם בשפתם ולהביא תמונת ניצחון ברורה, אין הוכחה מובהקת יותר לתבוסתם מאשר אובדן אדמה. החלת הריבונות של ישראל על חבל הארץ הזה חיונית כמעשה מדיני משלים לכיבוש הצבאי. היא תהיה הצהרה ברורה ששטח שכבשנו במלחמה בארגוני הטרור לא יוחזר לעולם, ותקבע את מחירון התוקפנות הערבית.

אם למישהו דחוף לעבוד דווקא על התודעה, עדיף לפתח כבר עכשיו את זו של הריבונות, ולא את תודעת ההתיישבות. להתיישבות בכל רצועת עזה עוד נגיע – אם לא מרצוננו אזי בעל כורחנו.