אתם יודעים, לפעמים אני מרגיש שהחיים מנסים לשבור אותי, לא לשבור לרסיסים, לשבור בקטנה, עוד מחבת לפרצוף, ועוד מחבת, ועוד מחבת, עד שאני אֶפול על הברכיים. לפעמים החיים מנסים לגמור אותי. והמשימה שלי, ככה אני מרגיש, ככה אני מאמין, זה לעמוד מול השברים האלה, לשאת את הסדקים, לשמוח במחבתות שאני חוטף, לכאוב את הכאב, ואז לצחוק עליו, וממנו, אולי אפילו לשמוח בו, זו המשימה הקטנה שלי, מול הרגעים האלה, שבהם החיים מנסים לכופף אותי לרצפה. זו השליחות הקטנה שלי כלפי עצמי. ועל השליחות הזאת אני רוצה לכתוב.

זה קרה בימים הלחוצים שלפני חג הפסח. לקחתי את האוטו שלנו לטסט. הוא לא במצב טוב האוטו הזה. הוא גם רועד כשנוסעים עליו מהר. ידעתי שזה יהיה ביקור לא פשוט במוסך. ובאותו יום, בצירוף מקרים, גם הטוסטוס האומלל שלי התחיל להשתנק. אז לקחתי גם אותו, למוסך אחר. תאמינו לי להיות בשני מוסכים שונים באותו יום זה לא נעים. וכמובן שעוד באותו היום קיבלתי שני טלפונים משני מוסכניקים שונים, שעדכנו אותי שהמצב לא פשוט ושצריך עוד יום בשביל לתקן הכול ברוך השם וכולי וכולי! ואני אמרתי לעצמי, יאירקה, זה לא החיים. זה מבאס. וזה יקר. אבל זה לא החיים. החיים טובים ויפים ושמחים. אל תיתן לכאב המוסכניקי הזה לצבוע לך את היום. תשמור על גב ישר ועיניים צלולות וחיוך על השפתיים. יש לך ילדים ובת זוג ומשפחה וחברים. החיים מלאים באור. והכול טוב. הכול טוב!

גם ביום שלמחרת קיבלתי כמה בשורות מתוקות מהמוסכניקים שלי, דברים נפלאים ממש, "פלסטיקים" ו"מיסב" ו"צמיגים" ו"צירייה", בשורה רדפה בשורה, ואני לא כרעתי ולא השתחוויתי ולא כלום. החיים לא יפילו אותי אני אעמוד מולם איתן. רצה הגורל ובאותם ימים בדיוק, שיזינג הייתה בעומס מטורף כי היא התארגנה לצילומים של הקולקציה החדשה שלה. אז אני הייתי עם שלושה ילדים. כולל עם רוני הקטנה שברוך השם דורשת תשומת לב. וחיה ונח גם הם לא פראיירים בהקשר הזה. וללכת עם שלושתם ליוחננוף יומיים לפני ליל הסדר. אני אתן לכם לדמיין את הדבר הזה רגע. ובאותו הערב, בחוג הכדורגל של נח, היה אירוע כזה של הורים נגד ילדים. משחק ואימון, כמה מתוק. אז הלכתי עם כל הילדים לאימון. ונתתי לאיזה אמא שתשמור על רוני, ושיחקתי עם נח. ושלוש דקות לתוך המשחק, נח חטף בומבה, מאחד ההורים שבאו לשחק, ולא הבינו שזה משחק של הורים נגד ילדים. הוא פשוט בעט טיל הטמבלול הזה. והכדור פגע לנח בגרון. ונח לא הצליח לנשום. הוא צעק ובכה. ולא הסכים לחזור למגרש. ואני חיבקתי את נח וניחמתי אותו. והרגשתי שהחיים מתפרקים לי. בעיניים שלי עמדו דמעות. וגם בעיניים של נח עמדו דמעות. וגם רוני בדיוק בכתה. זה היה רגע כזה, כל כך שובר. קשה לי להסביר. ואני התעקשתי. אני לא נשבר. אני לא מתרסק. אני בהודיה על החיים שלי. יש לי שלושה ילדים ומשפחה מתוקה. ואנחנו חוזרים עכשיו הביתה. ועושים בדיקת חמץ. הכול טוב. הכול טוב.

ובלילה, מאוחר, שיזינג חזרה מהעבודה. היא בדיוק הזמינה ארגז ירקות מהעוטף. צריך ללכת לאסוף אותו, ואני רציתי לעזור לה, אמרתי לה, אני אלך! אני אקפוץ עם הטוסטוס. ושאלתי אותה אם קר בחוץ, ושיז אמרה, כן, ממש קר. ואני שאלתי, מה להחליף למכנסיים ארוכים. ושיז אמרה, כן כדאי לך. ואני אמרתי, נהההה, חבל על הזמן. ויצאתי מהבית עם מכנסיים קצרים. והלכתי לאסוף את הארגזים של הירקות, מהחצר של השכנים שלנו. שתי דקות נסיעה בטוסטוס. וכשהגעתי לארגזים, ראיתי שם עץ שסק מלא פירות. אז התחלתי לקטוף בהתלהבות שסק. מלא שסק! והכנסתי לאחד הארגזים. ואחר כך חזרתי לטוסטוס, והתחלתי לנסוע, אבל בשנייה שהתחלתי לנסוע – הכידון של הטוסטוס נתקע בארגז העליון, עם השסק. ואני נפלתי עם הטוסטוס. והרגל שלי, שהייתה חשופה, כי הייתי עם מכנס קצר, השתפשפה באספלט. והטוסטוס נפל לי על הרגל. וכל הירקות נשפכו על הרצפה. כולל השסק שקטפתי. אוי ואבוי זה היה נורא! נורא! וכל מיני שכנים יצאו החוצה, ועזרו לי לקום. והרגל שלי הייתה מלאה בדם. והקרסול שלי כאב. ממש נפצעתי נורא. ואחד השכנים עזר לי להרים את הטוסטוס, ואת הארגזים. ואני ממש הרגשתי שאני הולך לבכות. ובדרך לא דרך הגעתי הביתה. והתקלחתי וטיפלתי בפצע. ונכנסתי למיטה. ובכיתי. סוף סוף בכיתי. בכיתי כי נשברתי לרסיסים. זהו, החיים הכניעו אותי. הם ניסו לשבור אותי, במשך כמה ימים, הם השפילו אותי במוסך, וביוחננוף, ובחוג כדורגל. ואני לא נכנעתי, ולא ויתרתי, ולא נשברתי, ולא התייאשתי. ואז באה הנפילה הזאת. והפציעה הזאת. והכאבים האלה. והדם הזה. ואני הבנתי שזהו, שהפסדתי, שנשברתי, שהחיים ניצחו.

פשוט שכבתי במיטה. עם כאב פועם בברך ובקרסול. התלבטתי אם ללכת למיון. או סתם לשבת במיטה ולבכות. ובסוף החלטתי לבכות, וזהו. ובאמת בכיתי. בכיתי כי כאב לי. בכיתי כי החיים חנקו אותי. בכיתי כי לפעמים בחיים בן אדם צריך לבכות. בכיתי בכי של בן אדם שהחיים הצליחו להכניע. הוי אלוהים. כמה טוב היה הבכי הזה. כמה שחרור היה בו. כתבתי בתחילת הטור הזה, שהשליחות שלי, כלפי עצמי, היא לשאת את הכאב, לחבק אותו, לא לתת לו להוריד אותי על הברכיים. אבל האמת היא שזה לא נכון. לפעמים צריך לכרוע ולקרוס. לשבת במיטה, עם ברך מדממת, ולבכות ולכאוב. לפעמים צריך לדעת להפסיד לחיים בכבוד. גם זה טוב. גם זה טוב.