המכה המשולשת שהנחית הנשיא טראמפ על ישראל ביימות האחרונות הדהימה רבים בישראל, ובצדק.

ממשל טראמפ הודיע שהם בשיחות ישירות לקראת עסקה עם איראן שתאפשר לאיראן מתקנים גרעיניים אזרחיים, ארצות הברית תאפשר גם לערב הסעודית התקדמות גרעינית, וכל זה בעודו מקדם את יחסי ארה''ב עם טורקיה של ארדואן. סטירת הלחי הקשה והישירה ביותר שצלצלה היטב במזרח התיכון, הייתה ההסכם של טארמפ עם החות'ים שהודיעו שלא יתקפו אניות מסחר בינלאומיות וארה''ב מצידה לא תתקוף את החות'ים—גם אם החות'ים ימשיכו לתקוף את ישראל. הכאב שבמכה זו הוכפל כאשר ההודעה על ההסכם שלו עם החות'ים הגיעה בהפתעה גמורה לישראל ששמעה על זה מטראמפ שדיבר בכלל במסיבת עיתונאים עם ראש ממשלת קנדה. להוסיף על כל זה, טראמפ מתכנן ביקור במזרח התיכון בלי לבקר בישראל.

הקלפים שיש לישראל מול טראמפ הם לא רבים, במיוחד במצב שבו ישראל בנתה יותר מידי על התמיכה בה מתוך המפלגה הרפובליקנית, בעוד שפל התמיכה בישראל בצד הדמוקרטי של המפה הוא חסר תקדים. ישראל לא יכולה ללכת עכשיו להרבה סנאטורים וחברי קונגרס מהצד הדמוקרטי—שהם כמעט רוב בקונגרס— עם יתרון רפובליקני של כמה מושבים בודדים. הקרע עם הצד הדמוקרטי של המפה הוא לא קרע חד צדדי ואין ספק כי לישראל יש חלק בחשיבה שהרשתה הישענות יתר על המפלגה הרפובליקנית שנראתה נוחה בהרבה לישראל, והזנחה של הצד הדמוקרטי.

כאשר נתניהו הגיע לקונגרס בשנת 2014 לנאום בנושא איראן והייתה מגמה במפלגה הדמוקרטית להחרים את הנאום שלו, דיברתי עם חבר הקונגרס הוותיק צ'רלי רנגל מניו יורק על הכוונה שלו להחרים את הנאום של נתניהו הוא ענה לי תשובה בלתי נשכחת: "אני לא מתנגד לנתניהו בגלל שהוא ראש ממשלת ישראל, אני דווקא אוהב את ישראל. אני מתנגד לנתניהו בגלל שהוא רפובליקני ואפילו מינה חבר רשמי במפלגה הרפובליקנית—רון דרמר—להיות שגריר ישראל בוושינגטון".

הסכנה שתמיכה אמריקאית בישראל תהיה מפלגתית ולא דו מפלגתית היא סכנה קיומית לישראל—חד וחלק. אם בעוד ארבע שנים יהיה ממשל בוושינגטון שיחליט שלא להטיל וטו על החלטת או''ם להכיר במדינה פלסטינית, לא יהיה מה שיעצור ספינות מסין לעגון בחופי עזה ואף ממסוקים איראניים מלנחות ברמאללה.

אז מה עושים? לוקחים את האיום הדיפלומטי באותה רצינות שלוקחים את האיומים הביטחוניים. הקונספציה הדיפלומטית של חוסן מדיני נצחי בבית הלבן קורסת לנגד עינינו והגיע הזמן להיערך בהתאם. המעשים של טראמפ הם תזכורת כואבת לזה שצריך לנער את האבק, לעמוד על הרגליים ולהתחיל לבנות מחדש את היחסים עם המפלגה הדמוקרטית. עוד פחות משנתיים ארצות הברית תלך לבחירות האמצע והרוב הרפובליקני כבר תלוי על בלימה.

הגיע הזמן שישראל וארגונים פרו ישראלים ישקיעו ביחסים שלהם עם יהודים ותומכי ישראל דווקא במדינות הכחולות ומדינות מתנדנדות. הנטייה החדשה והמסוכנת שמחברת את הימין והשמאל הקיצוני בשנאה לישראל מגיעה בעיקר מצעירים. ישראל צריכה לחשוב טוב טוב איך מגיעים לקהל יעד צעיר שלא יודע למה ארצות הברית צריכה לתמוך בישראל ומנוכר לציונות הטבעית שהייתה חלק כל כך גדול מהדור הקודם בארצות הברית.

בנוסף לכל זה, ברגעים אלו ממש, בגלל הצורה שבה נטש טראמפ את אוקראינה, קנדה, והזירה האירופית, נרקמות בריתות חדשות, עסקאות נשק חדשות ומהלכים גיאופוליטיים חדשים ברחבי העולם. אסור לישראל להישאר מחוץ לכל הדיונים האלו והגיע הזמן להפנים שהזירה הבינלאומית חשובה לא פחות מהזירה הביטחונית. אם ישראל תמצא את עצמה בלי הגנה דיפלומטית ראויה, בלי ספקי נשק מהשורה הראשונה, ובלי תמיכה בינלאומית מספקת, הרי שדבר זה מסכן את ישראל ואסור לזה לקרוא.

יש אימרה באנגלית שאומרת: "להצלחה אבות רבים, והכישלון הוא תמיד יתום". אם ישראל תפתיע את העולם עם נצחונות והישגים שידהימו את העולם הן בחזית נגד החות'ים, הן נגד איראן ושאר אויבי ישראל, ידרשו כולם לפתחה של ישראל. הצורך בניצחונות מזהירים ויוצאי דופן בחשיבה וביצירתיות הוא לא רק צבאי—הוא גם מדיני. כמו בן גוריון שמצא את עצמו בודד במערכה מול מצרים ב 1956 והוציא את מבצע קדש לפועל, ישראל צריכה עכשיו לחשוב מחוץ לקופסה, לא לקחת שום מערכת יחסים כמובנת מאליה, ולהשקיע בזירה המדינית כאילו עתיד המדינה תלוי בזה, כי זו המציאות.