רוחות המלחמה המתעצמות ברצועת עזה חוללו סערת סרבנות חדשה. הפעם לא מדובר במכתב טייסים נוסף שמהודהד היטב, אלא בקריאה חוצת רשתות להישאר בבית ולא להיענות לצווי 8 שנשלחו לאנשי המילואים. למה? כי "זו כבר לא המדינה שלכם", ומשום ש"זאת מלחמה חסרת תכלית כי את תודעת חמאס אי אפשר לחסל", ואיך לא – "מטרת המלחמה היא הישרדותו הפוליטית של נתניהו".

וראה זה פלא, שום רוח נכאים לא הצליחה לשבש את תנועת הרקפות שצצו בין הסלעים ונענו לקריאה. 102 אחוזי ההתגייסות שהתבשרנו עליהם השבוע כוללים בתוכם גם כאלה שלא הוזמנו ללוחמה. הם כוללים גם משוחררים טריים ומשרתי מילואים ותיקים ששבים לסבב המי־יודע־כמה. כן, למרות השחיקה. למרות הנטל שנופל על מעטים מדי. למרות הקושי של המשפחה שנשארת מאחור. למרות המעסיק או העסק שתובעים את שלהם. למרות הכול – עולים על מדים ומתייצבים ביום פקודה.

למרבה הרווחה, מתברר שקמפיינים – קולניים ככל שיהיו – לא תמיד עובדים. גם לא כשהם משמשים כמנטרה חוזרת מפי קובעי הטעם, מוצגים כאקסיומה מוכרחת, ומלווים בדמוניזציה חסרת גבולות של איש שנוי במחלוקת אפילו בקרב בוחריו. מה לעשות, למרות המאמץ האדיר, קהל היעד לא השתכנע שראש הממשלה, אדם שישן שנת לילה רצופה בפעם האחרונה בשנות התשעים, מוכן לשלוח לוחמים לקרב רק כדי לשבור את השיא של עצמו בתפקיד הכי תובעני, מתיש וכפוי טובה שבנמצא. היותו של נתניהו אח שכול, שנדרש להודיע להוריו על מות אחיו יונתן וללוות אותם באבלם, מזכיר שיש לו מושג מה עומד כאן על הכף.

ההיענות הרחבה לקריאה להתייצב מול פני האויב החמאסי עד להכרעתו מעידה שלא מדובר בהתגייסות של תומכי נתניהו וממשלתו בלבד, אלא של כלל המחנות החברתיים במדינת ישראל – אלה שמשרתים בצבא, כמובן. מתברר שאפשר להיות ממתנגדי נתניהו, בתוך המחנה הלאומי ומחוצה לו, ועדיין לתעדף את צורכי המדינה. כן, גם אם אלה מהלכים המסייעים להמשך שלטונו.

מה הם יודעים, כל הנרתמים בחזית ובעורף לטובת הלחימה, ומעודדי הסרבנות מפספסים? מה מביא אותם לסכן את חייהם, את פרנסתם ואת סבלנות בני משפחתם, אפילו כשחלקם נעדרי אמון בממשלה או בעומד בראשה? הם יודעים שגם ממרחק הזמן – יותר משנה וחצי אחרי מתקפת הטרור – האויב האמיתי שלנו הוא לא היריב הפוליטי. הם יודעים שגם אם תחושת שגרה מרחפת באוויר, מדינת ישראל עדיין מצויה במלחמה קיומית. הם יודעים שאפילו אם חלילה ראש ממשלה בישראל מונע גם משיקולים זרים, את חמאס צריך למוטט, את החטופים צריך להחזיר, ואת היכולת של האויב לרצוח ולחטוף, לאנוס ולבזוז, לשלוט ולהתעלל – את היכולות האלה מוכרחים, פשוט מוכרחים למגר.

מלחמה והיפוכה

בתחילתה של מלחמת חרבות ברזל לא היה צריך להוציא צווים כדי שמערך המילואים יתייצב, ובכלל זה אנשים ששוחררו משירות מזה זמן. מבן שמונים שנה ומטה, כל יוצא צבא בישראל היה נכון לכל תפקיד, ובלבד שיהיה שותף במאמץ הקיומי. כוחותינו היו צריכים כמעט לבלום את זרם המתנדבים שדרשו לסייע בכל צורה ולהתעלם מכל פטור.

נחיצותה של הכניסה הקרקעית הראשונה לעזה, כשריח העשן והמוות ביישובי הנגב המערבי עוד עמד באוויר, הייתה ברורה להכאיב. בחודשים הראשונים, למרות מחיר הדמים הנורא, המטרה הייתה בהירה והדי הקרע בינינו פינו מקומם לחיבור חיוני מאין כמותו. מיטב בחורינו רצו ראשונים להגן על גבולות המדינה בדרום, בצפון ובמזרח. נחושים להדוף את האויב מכאן ולמנוע ממנו לפרוץ משם.

אלא שרגש חלוציות, על כל ההילה והיוקרה הנלוות אליו, אינו יכול להספיק לבדו. את הקיום שלנו אנו חבים לאלה שמתחזקים את הגזרות, שנענים לקריאה לשוב ולהגן עלינו פעם אחר פעם. את ההבנה הזו חולקים אלה שנרתמים, ואלה שנותרים נשוכי שפתיים בבית ובעבודה. אלה שתורמים, ואלה שמשלימים את מקומם של היוצאים לחזית, מתוך הבנה ששום דבר לא יתקיים אחרת.

לא יהיה קל. המלחמה מפחידה. המלחמה שורטת. יש לה מחירים כבדים מנשוא – בגוף ובנפש. מלחמה היא הפתרון כאשר החלופה קשה יותר, מפחידה יותר, שורטת יותר, כרוכה במחירים כבדים יותר – בגוף ובנפש. במדינת ישראל המוקפת אויבים שמבהירים שפניהם לחיסולנו, ההפך ממלחמה איננו שלום. הברירה המונחת על כפות המאזניים האכזריות של המזרח התיכון היא או מלחמה, או דגל לבן בדרך להשמדתה של הישות הציונית – הבית הלאומי היחיד ליהודי הארץ והעולם. ההפך ממלחמה כאן הוא רצח המוני, חטיפות, אכזריות אינסופית של אויב.

ואת זה מבינים צעירי העדה ובוגריה, ששוב מתגייסים לטובת שלמות המדינה והישרדותה עד לשגשוגה המלא – מבן שמונים שנה ומטה. חתן מחדרו וכלה מחופתה.

חזק ואמץ, אל תערוץ ואל תחת, כי עמך ה' א־להיך בכל אשר תלך.

לתגובות: orlygogo@gmail.com