כניסתו של טראמפ לבית הלבן לא שינתה את כללי המשחק העולמיים. העולם נכנס עוד לפני כהונתו למצב של מלחמת עולם מוכחשת שלא מעט גורמים ניסו להחליק אותה מהמציאות. עם כניסתו נדמה כי הורם באופן טוטאלי המסך על ההתפתחות הזו.

הג'ונגל הבינלאומי נוכח כאן בשיא עוצמות המכוערת.  כמעט כולם נלחמים בכולם כי אין שום כלל מלבד חוק הג'ונגל שמאפשר כמעט את הכל: מלחמות, הסכמים מוזרים, חיבוקים בין רשעים ג'האדיסטים לבין אנשי זכויות צרפתיים, ובעיקר חוסר מישטור ובלגן גדול.

בתוך העסק המכוער הזה יש בעיקר ריאליזם קר ואפילו מעצמה בסדר גודל של ארה"ב מתנהלת ללא גרם של אחריות כלל עולמית או כלל מוסרית מעבר למחויבות שלה כלפי עצמה. זה חלק מהבעיה. במציאות הזו, היטיב ראש הממשלה להגדיר אתמול את העוגן הישראלי - היא עצמה. או במילים אחרות: חופשי זה לגמרי לבד.

המשמעות היא שגם ישראל נמצאת בתוך המשחק הזה, שבו יש הרבה משמעות למה שהיא רוצה ובסופו של דבר פועלת. בתוך הכאוס הכללי ובתוך הניסיון להבין את רצף האמירות המזגזגות, מפתיעות, בחלקן מביכות ואחרות תומכות ואוהדות של הנשיא האמריקני,  נדרש מצפן וחוט שדרה ישראלי שגם יכתיב בסופו של דבר את מרחב הפעולה הישראלי בהתאם לאינטרס הביטחון הלאומי של העם היושב בציון.

אולי זו התובנה המרכזית והמשמעותית שהולכת ומתבהרת היטב בירושלים ואיתה כמובן גם גודל האחריות לעניין זה. צריך לומר שהחות'ים הם הבעייה המשנית שלנו למרות שלפרק את הזרוע החות'ית יהיה קשה הרבה יותר בהשוואה לזרועות האחרות שטופלו כמי חיזבאללה. המרחק עושה את שלו ואולי או בעיקר גם מגבלות המודיעין.

 האיום האסטרטגי המרכזי נמצא בטהראן ופה קבור הכלב של ההכרעות הגורליות. האם לתקוף? מתי? ואת מה? האם לבצע פעולה שתכליתה פגיעה בגרעין או פגיעה במשטר באמצעות הרס הכלכלה האיראנית? חלון ההזדמנויות הולך ומצטמצם, הולך ונסגר בהקשר הזה וישראל נמצאת על סף החלטה לא פשוטה, אולי אפילו כזו בעלת מימד היסטורי מובהק.

כל השאר הם עניינים חשובים אבל לא מספיק מרכזיים, נוסח מה יצהיר טראמפ לגבי עזה, האם סעודיה תצטרף למסגרת הסכמי אברהם, ואיך יחולק הסיוע הכלכלי לעזה. מה שברור הוא שבמציאות הנוכחית החלום או הרעיון לסדר עולמי חדש המבוסס על הכרה בין רעים וטובים מתפורר לגמרי ולארה"ב יש תרומה לא מבוטלת לכך.

העניין הזה בהחלט מביא אותנו לחשוב גם במונחים  פונקציונאליים לגבי חלק מהזירות, למשל זו הסורית שישראל מבינה לחלוטין את האיום אבל במקביל מנהלת דיאלוג עקיף עם הנבלות כדי להגיע לסוג של הבנות.  עניינים דומים מתקיימים כנראה גם מול התורכים.

הרעיון הזה של הסכמים תועלתניים ודאי אינו משאת נפש של שוחרי הסדר החדש ועולם ההכרעות החלוטות. אבל זו המציאות שנכפית עלינו בתוך הג'ונגל החדש - ישן. למעשה, מדובר בזנב של הפרדיגמה הקודמת, הישנה והוותיקה שהובילה לאירועי ה-7 אוקטובר אבל ויש אבל גדול.

הבעייה עם הפרדיגמה הישנה הייתה הנכונות ללכת להסכמים נקודתיים עם השטן מבלי להחזיק ואף להשתמש במידת הצורך בנבוט גדול וקטלני. הטעות העצומה הייתה באמונה כי מצאנו סוג של פטנט שמאפשר לנו לרכב אל הזריחה ולהאמין כי סידרנו את המציאות באופן קבוע ומוחלט. נקווה שהיום אנחנו מבינים יותר את המגבלות,  קרי - את העובדה שעקרב הוא תמיד עקרב ואת העובדה כי חייבים נבוט גדול ביד ואף לעשות בו שימוש מידי פעם בלי למצמץ.