עמדת היועמ"שית, שחובה להמשיך את הדיון בבג"ץ על פיטורי ראש השב"כ, גם אחרי שהסוגיה הפכה לעקרונית בלבד, היא דוגמה מייצגת של גישה עקרונית בעייתית, שדוחפת למשפוט מוחלט של החיים הציבוריים.

הטור הבא אינו עוסק בדין המהותי או הפרוצדורלי, על אף שהדין לגבי חוסר סמכותו של בית המשפט לנהל הליך תיאורטי לכאורה ברור. זוטות שכאלו אינן נוטות לטרוד את מנוחתו של בג"ץ בבואו לקבל החלטות שהוא מעוניין בהן. הטענה היא אחרת – עצם הקריאה לקבל פסיקה לשם העיקרון בלבד, היא נדבך נוסף ששומט את יכולתנו כחברה לנהל מחלוקת באופן דמוקרטי.

בניגוד לגישה האבסורדית שהתקבעה בישראל, בית המשפט אינו המקום המתאים ביותר לבחון סוגיות ציבוריות. להפך, הוא המקום הגרוע ביותר, כי בית משפט הוא מקום של דין, ומה שאנחנו זקוקים לו יותר מהכול הוא מקום לפשרות. וכל סוגיה שאינה מגיעה לפתרונה במערכות האחרות, ובמקום זאת, מגיעה להכרעה משפטית, היא עוד מקום שבו הכרעה לכיוון צד אחד הופכת להיות מוחלטת.

נסו לחשוב על המקרה שעומד בפנינו – אם בג"ץ יכריע בעד הפיטורין של רונן בר ויגדיר את סמכות הממשלה לגבי הדחות מעין זו באופן רחב, צד אחד במפת המחלוקת ירגיש שאין למדינה הגנה מהחלפה שרירותית של ראשי מערכות על ידי הממשלה. אם התוצאה תהיה מניעת הפיטורין, הצד השני יסיק שעוד פקיד ממונה קיבל כוח גדול יותר משל הממשלה הנבחרת, ששוב לשון החוק הברורה עוותה על ידי בית המשפט, וגרוע משני אלה – שיכולת הממשלה לקבוע מדיניות ביטחונית, לב הסמכות הדמוקרטית, ניטלה ממנה.

לא משנה מה דעתכם בוויכוח הזה. גם לי יש דעה ספציפית לגביה, שקרובה יותר לעמדת הממשלה. אבל מעל הדעה הזאת צריכה להיות גם הבנה שטוב היה אם הצורך להכריע היה נחסך מאיתנו.

עצם גרירת הוויכוח לבית המשפט כבר גרם למצב בלתי נתפס שבו תוך כדי מלחמה ראש ארגון ביטחון וראש ממשלה מטיחים תצהירים מאשימים אלה באלה, תוך פגיעה אדירה באמון הציבור בכך שניהול המדינה, וניהול ארגון הביטחון החשאי שלה, מתנהלים באופן ענייני. הכרעה בלתי נצרכת של בית המשפט תהיה שפיכת שמן למדורה.

המקום לפתירת מחלוקות על הטוב הכללי, ובכללו על סמכויות גופי המדינה, היא הפוליטיקה. כן, הפוליטיקה המיוזעת, הצעקנית, הוולגרית לעיתים, היא המקום שבו צריכות להיקבע נורמות הבסיס. לא כי הפוליטיקאים מוכשרים יותר או מנומסים יותר, אלא בגלל שהם מייצגי ציבור, ובגלל שהם עושים פוליטיקה.

כן, אותה מילה מגונה, אותו שוק קח-ותן מושמץ, הם ההבטחה הטובה ביותר לכך שההסדר יהיה מאוזן ככל הניתן, ולא יהיה חותך וחד צדדי. ואם הוא לא יהיה טוב – הוא ישונה בעתיד, במנגנון שינוי ידוע, על ידי הפוליטיקאים הבאים. בבית משפט אין שום דבר מזה – לא ייצוגיות, לא פשרה ולא מנגנון שינוי מוסדר. לא כי לבית המשפט אין כוונות טובות, אלא כי הוא לא בנוי לכך.

מקרה רונן בר אינו המקרה העקרוני או החשוב ביותר שהועמד להכרעת בית המשפט העליון. אנו חיים במדינה שבה נושאים רבים מספור, גדולים כקטנים, כגון ההכרעה במדיניות הגירה, סדרי עדיפויות בתקצוב, ואף עצם היכולת לקבוע נורמות יסוד חוקתיות הוכרעו באולמות המשפט, במקום במליאת הממשלה או הכנסת. אך אם אכן תתקבל עמדת בהרב-מיארה, והנושא יידון בבית המשפט רק לשם קביעתה של עמדה עקרונית, יהיה זה מקרה יוצא דופן שבו אין צורך בהכרעה, משום שהנושא הוכרע מחוץ להליך המשפטי. אם יבחר בית המשפט להכריע בהליך זה על אף האמור, הדבר ייתפס ובצדק כהכרעה לשם ההכנעה, פסק דין שכל כולו פרינציפ.

אנו זקוקים לפחות סוגיות ציבוריות שיפתרו בבית משפט, לא יותר. אפשר להתווכח מה היקף הסוגיות הציבוריות שבהן הגיוני שבית המשפט יעסוק, והאם יש לנקוט גישה רחבה או מצומצמת, אך על דבר אחד חייבים להסכים: במחלוקת ציבורית, שימוש בבית משפט חייב להיות המפלט האחרון, לא הראשון.

בקרב מחנה המתנגדים לממשלה, יש נטייה להטיל על הממשלה את מלוא האחריות לקרע שפקד אותנו לפני המלחמה, ושמאיים להתפרץ שוב כעת. אין ספק שהממשלה יכלה להתנהל במהלך הרפורמה המשפטית טוב יותר. אך לצד שמנגד יש נטייה לעיוורון מחנאי מטריד לגבי אופן התנהלותה של מערכת המשפט. גלי בהרב-מיארה מתנהלת כמי שמגבירה את הלהבות, דווקא כשכולנו זקוקים להנמכתן אולי יותר מאי פעם.

סאגת פיטורי רונן בר הייתה אירוע רע לכל הצדדים המעורבים, וכעת יש אפשרות להשאיר אותה מאחורינו. טוב יעשה בית המשפט העליון אם יגלה אחריות, יעצור את ההליך אחרי שהפך למיותר, ויחסוך פסק דין מפלג נוסף. טוב יעשה בית המשפט אם יוכיח שבצד של מערכת המשפט עדיין נותרו גורמים עם שכל ישר, ואחריות. טוב יעשה בית המשפט אם ייקח את ההכרעה הנכונה – לסרב להכריע.