"כולם צריכים לתרום למאמץ המלחמתי", אמרה לי חברה שלי, עובדת מדינה, לאחר שנודע לה ששכרה יקוצץ ב-3.33%, קיצוץ שהוטל על עובדי המגזר הציבורי בתקציב 2025 למימון הוצאות המלחמה. "אז איפה המגזר הפרטי? למה הוא לא נותן את חלקו?"

האמת שהבנתי את התסכול שלה, קשה לקבל הורדה בשכר, במיוחד שבתקופה שבה המחירים והמיסים רק הולכים ומאמירים, ובמקביל הממשלה שהחליטה על הקיצוץ לא דואגת להדק את החגורה בעצמה. אך עם זאת, בשבוע שבו אינטל הודיעה שהיא הולכת לפטר 20 אחוז מהעובדים שלה, וכשהמון עצמאים ועסקים קטנים קרסו בשנה וחצי של המלחמה ושכירים שפוטרו מתקשים למצוא עבודה – אני לא בטוחה שדווקא המגזר הפרטי צריך להיות מושא הקנאה של עובדי המגזר הציבורי, שמרביתם נהנים מקביעות ומקרן השתלמות. וכאשר היא הציעה שבמקום הקיצוץ יעלו את מס ההכנסה לכולם, הזכרתי שרוב רובו של המס הזה משולם על ידי שני העשירונים העליונים בלבד, ככה ש"כולם" זה לא.

גם כאשר המורים החליטו להשבית השבוע את הלימודים, במחאה על כך שבניגוד לשאר עובדי המגזר הציבורי, שיקבלו 3-4 ימי חופשה כפיצוי על הקיצוץ, הם לא קיבלו דבר – הבנתי שזה באמת מתסכל לקבל קיצוץ בלי פיצוי, ועדיין לא נראה לי שיש מורה אחד שהיה מוכן להחליף את מספר ימי החופש שלו עם עובד במגזר הציבורי, גם לאחר התוספת.

מי נחשב לוחם

הוויכוח הזה הזכיר לי דיון מלפני חודש, כשהגיעו המענקים למילואימניקים. כשדוד המלך חזר ממלחמתו בעמלק הוא אמר "כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו", אבל בתגמולי המילואים הוחלט (ובצדק לדעתי) להבדיל בין הלוחמים לתומכי הלחימה, מה שהוביל לדיון מיהו לוחם. האם מפעילי כטב"מים ששותפים בלחימה מהמשרד ולא מהשטח, הם לוחמים? האם נהגי משאיות אספקה, שנכנסו לאזורי הקרבות וסיכנו את חייהם, אינם זכאים להיחשב ללוחמים? והאם מילואימניקים בהגנה המרחבית של היישובים, שלעיתים שירתו ליד הבית, אמורים לקבל מענק כמו שריונרים שישנו חודש בתוך טנק בעזה? ואולי ללוחמים שעברו גבול כמו בעזה, לבנון וסוריה מגיע מענק מוגדל? כל השאלות האלו חשובות, ואין ספק בעיניי שללוחמים מגיע יותר וצריך להגדיר מי בדיוק נחשב לוחם, אך עם עוד ועוד שאלות שעלו הבנתי שזה אף פעם לא יהיה 100 אחוז, תמיד יהיו החיילים שעשו יותר ובגלל שלא נכנסו לאיזו הגדרה לא קיבלו כמו האחרים, כי בסוף אין באמת שני מילואימניקים שעשו בדיוק את אותו דבר, ואי אפשר לתפור מענק שונה לכל אחד.

בגמרא מוזכרת ביקורת על יעקב אבינו, שבגלל ששינה בין הבנים והעדיף את יוסף הוביל לקנאה, למכירת יוסף ולירידת בני יעקב למצרים. אך למרות שכולנו כהורים מנסים שלא לנהוג כך, עדיין התלונה הנפוצה היא "למה הוא קיבל ואני לא", או "למה אני עשיתי יותר והוא פחות". המאמץ לתת לכולם בדיוק אותו דבר, כשכל אחד נמצא בגיל שונה, עם צרכים שונים ובמצב שונה, נראה חסר סיכוי.

המטרה היא לא לצאת באיזו אמירה רפה שכל אחד צריך להסתכל על עצמו ולא על אחרים – זה לא מציאותי וגם לא צודק. יש הרבה עוולות וחייבים להצביע עליהן ולדרוש תיקון. הרי איך ניתן בכלל לדבר על תרומה של כולם למאמץ המלחמתי, בזמן שמשרתי המילואים הפעילים הם אחוז וחצי מהאוכלוסייה, חלקם בני 40 פלוס שמתגייסים בימים אלו לסבב השביעי אחרי 400 ימי מילואים, ולעומתם קיימים עדיין בחורים בני 25 שקיבלו פטור, ואיכשהו אגף כוח אדם בצבא, שיכולותיו לא מגיעות לקרסוליה של רכזת מערכת בתיכון, עדיין לא הצליח בשנה וחצי של מלחמה לשלוח גם להם צווי גיוס? ועוד לא הזכרתי את החרפה המוסרית של החרדים, שלא שירתו יום אחד לא בסדיר ולא במילואים, ואיכשהו גם מהקיצוץ המתוכנן חלק מהמורים שלהם הצליחו לקבל פטור בלחץ פוליטי.

אז מובן שחייבים להתקומם מול עוולות כאלו, ולדרוש צדק והגינות. ועם זאת יש לזכור שכאשר מתקנאים במישהו שקיבל יותר, צריך להסתכל על כל החבילה שלו, ושהחתירה הבלתי מתפשרת לשוויון מוחלט נועדה לכישלון. בכל קריטריון שהמדינה תבחר – הפגיעה או התרומה לעולם לא תהיה שווה. אפילו בהעלאת המע"מ באחוז, גזרה שכביכול זהה לכולם – הפגיעה בעניים, שרוב משכורתם הולכת על צריכה והם לחוצים על כל שקל, היא קשה יותר.

ובינתיים, מול עוד סבבי מילואים בפתח – נישא תפילה שתמיד נזכה להיות מהתורמים, ותרומתנו למאמץ המלחמתי תהיה רק בשירות מילואים או בכסף, ולא חס וחלילה בפגיעה בגוף או בנפש.