בסיפור הזה יש יותר שאלות מתשובות, וחלק מהאנשים המעורבים בו, אנשים רציניים לחלוטין ומיושבים בדעתם, מוכנים להישבע שמעורבים בו כוחות נעלמים. תשאלו מהם "כוחות נעלמים"? ובכן, לשון נקייה לדיבורים על הסטרא אחרא, כוחות רשע שהתגלגלו לסוריה החדשה בעידן שלאחר בשאר אל־אסד.

במה דברים אמורים? ביום רביעי שעבר פרצו אלמונים לבית הקברות היהודי בדמשק וחיללו את קברו של רבי חיים ויטאל, גדול תלמידיו של האר"י הקדוש. השער הראשי של בית העלמין נהרס, ובאי בית הקברות הזדעזעו לגלות את הבור הפתוח. האירוע התרחש דווקא לאחר שמשלחת של קהילת יהודי סוריה בארה"ב חזרה לפני כחודשיים לדמשק כדי לפקוד את בית הכנסת העתיק ואת קברי האבות. ביקורם עורר עניין רב גם מעבר לעולם היהודי. התחושה הייתה שהביקור, שנערך בחסות השלטון החדש, מסמן דף חדש ביחסים עם השלטון בדמשק.

בשבוע שעבר אף הגיעה לדמשק משלחת של חברי הקונגרס האמריקני ונפגשה עם אחמד א־שרע. השליט החדש אמר להם כי אם וכאשר ייווצרו "התנאים הנכונים", הוא יהיה מעוניין להצטרף להסכמי אברהם. זאת ועוד, הוא אף ביקש מחברי המשלחת האמריקנית להעביר מכתב אישי ממנו לנשיא טראמפ. לכאורה פעמי משיח; איש דאעש לשעבר אינו שולל מגע עם המדינה היהודית. אלא מאי, מעשה שטן, בדיוק באותו יום נודע כי בית הקברות היהודי נפרץ וקברו של רבי חיים ויטאל חולל.

הידיעה עשתה לה כנפיים. איחוד הרבנים במדינות האסלאם פרסם הודעה ובה הביע "זעזוע מוחלט ושאט נפש מן המעשה הנפשע". הרשויות בדמשק, שהאירוע גרם להן מבוכה בתזמון רגיש במיוחד, התגייסו להוכיח לקהילה הבינלאומית כי הן נחושות למצוא את האחראים למעשה. השבוע, לדברי מקורות יודעי דבר, הם אספו את כל המפתחות למקומות הקדושים ליהודים ברחבי סוריה כולה. כדי להראות רצינות, הופץ גם תצלום של אנשי המוחבראת הסורי החדש בודקים את אתר הקבר. הכול כדי להוכיח שהרשויות נחושות להגיע לשורש העניין ולמצוא את האשמים.

אלא שהמשטרה החשאית בדמשק צפויה לגלות במהרה שהעניינים הרבה יותר מורכבים, והסיפור לא יסתיים בחקירה פלילית פשוטה. לא רק בגלל ההיסטוריה המורכבת של הקבר הזה, אלא גם בהיעדר תובנות לגבי עצם המוטיבציה מאחורי הפריצה לבית הקברות. האם המניעים למעשה הנפשע קשורים לשנאת יהודים, או שאולי זהו ניסיון להכפיש את השלטונות החדשים בדמשק? גורם הפועל בסוריה העלה השבוע אפשרות מפתיעה שלפיה הפורצים פעלו בכלל בשליחות נסתרת של גורמים יהודיים, אולי מתוך כוונה להעלות את עצמותיו של הרב ויטאל לישראל. מה שמוסיף ממד של מסתורין לעניין כולו, מציין המקור, הוא העובדה כי השבוע חל גם יום הסתלקותו של הרב ויטאל, ל' בניסן. העיתוי ככל הנראה אינו מקרי.

וזוהי רק אחת מן הדקויות הנלוות לאירוע. כך למשל, בעקבות חילול הקבר פרסם ראש הקהילה היהודית הקטנה בדמשק, בכור סימן־טוב, פוסט בפייסבוק ובו כתב כי אלמונים פרצו לבית העלמין ול"חדר שבו נמצא קברו של הרב חיים ויטאל עליו השלום". אך סימן־טוב מדייק וכותב כי אותם אלמונים "חפרו באדמה לצד הקבר בחיפוש אחר שרידים". מה הכוונה "לצד הקבר"? מדוע לא בקבר עצמו? ואם לא בעצמות, באילו שרידים מדובר? האם בכתבי מקובלים עתיקים ויקרי ערך שנגנזו שם?

כדי לנסות לרדת לשורש העניין, עלינו לחזור אחורה בזמן, לחייו הסוערים של רבי חיים ויטאל ואל הסוד המלווה את דבר מותו. הרב ויטאל, גדול תלמידיו של האר"י הקדוש ומגדולי המקובלים בכל הדורות, נולד בשנת 1542, בתקופת תור הזהב של צפת. העיר הגלילית ובה הקהילה היהודית שגשגו באותה תקופה, ועשרות מקובלים ותלמידי חכמים התגוררו בה, רובם ממגורשי ספרד וצאצאיהם. תחילה למד חיים ויטאל הצעיר, שאביו עלה ארצה מאיטליה, בבית מדרשו של הרב משה אלשיך; בהמשך עבר ללמוד קבלה מפי הרב משה קורדובירו, ואז עזב הכול, הפך לתלמידו של האר"י והקדיש את כל זמנו לתורת הקבלה. האר"י, רבי יצחק לוריא, הכיר בו כתלמידו הנבחר, היחיד שהבין לעומק את תורתו. ומכיוון שהאר"י לא נהג לכתוב את חידושיו, היה זה הרב ויטאל שהעלה אותם על הכתב, ומכאן גם חשיבותו הרבה. הוא חיבר ספרים רבים ובהם "שער הגלגולים", "ספר החזיונות", "שער הכוונות" ו"שערי קדושה". חיבורו החשוב ביותר הוא "עץ חיים", הנחשב לספר יסוד שבו נפרסת משנתו של האר"י הקדוש. בפתיחה לספר מבהיר הרב ויטאל כי הוא מיועד רק לראויים ללמוד את רזי הקבלה, ומזהיר מפני הסכנות הקשות שעלולות ליפול על מי שיתעקשו להיכנס לפרדס בלי הכשרה ראויה.

באותה תקופה יהודים הרבו לנדוד. גם רבי חיים ויטאל נע ברחבי המזרח התיכון, בין סיציליה, מרוקו, ירושלים וטבריה. בשלב מסוים ירד מצרימה ואז שב לירושלים, עד שהאר"י ציווה עליו לעבור לדמשק. שם בילה את הפרק האחרון בחייו, עם אשתו השנייה ג'מילה. מדוע הורה לו האר"י לנדוד לדמשק? על פי גרסה בעלת אופי היסטורי, הרב ויטאל נמלט לדמשק לאחר שהסתכסך עם המושל העות'מאני של ירושלים. על פי הגרסה הקבלית, לאחר שנמלט לדמשק הורה לו האר"י הקדוש בחלומו להישאר שם כדי להילחם בכוח הטומאה המכונה "קליפת בית רימון". על פי גרסה זו, בפאתי דמשק שכן מנזר שיהודי הקהילה נאלצו לעבור לידו בדרכם לקבור את מתיהם. מי שעבר במקום נכנסו בו טומאה ורוח שטות, כלומר השתגע, אך ליהודים לא הייתה דרך אחרת להגיע לבית העלמין.

הטומאה עבדה בדרכים מסתוריות. על פי סיפור המעשה, כאשר היו מגיעים לבית רימון בדרכם לבית העלמין, היו נושאי הארון חשים לפתע כי המשא הוקל והמת נלקח מן הארון. כאן נכנס לפעולה המקובל חיים ויטאל. כאשר היה צורך לשוב ולהוביל את המת, הורה הרב ויטאל לנושאי הארון לעצור, שהה לידו כשעה, ואז מסר להם שמות קדושים, הורה להם לצאת לארבע רוחות השמיים, וציווה עליהם לבל ייחתו ממה שיראו בדרכם. הם עשו כמצוותו. בדרכם פגשו כלבים שחורים איומים, ואז כל אחד מהם מצא חלק מן הגופה שנעלמה, שנחתכה על ידי ה"קליפות". הם שבו אל זירת הפשע והניחו את חלקי הגופה בארון. הרב ויטאל אמר קדיש והלך עימם עד בית העלמין. שם סתמו את הגולל והקליפה התבטלה.

ואולם כוחה של הקליפה לא תש, ועל כן ציווה הרב ויטאל כי במותו יקברוהו מול קליפת בית רימון, קרי אותו מנזר עלום, כדי להגן על יהודי דמשק בקברו. בדיוק כפי שמשה נקבר בארץ מואב מול בית פעור, כדי להגן על בני ישראל מפני אלילות מהסוג השפל ביותר.

גלגולו של סנחריב

אך כאן מגיע טוויסט בעלילה. על פי גרסה המיוחסת לבית מדרשו של הרב המקובל יאשיהו פינטו, בשנות השישים של המאה הקודמת התארגנה קבוצת יהודים בסיוע אילי הון כדי להציל קברי צדיקים במקומות שבהם ביקשו השלטונות לסלול על גבם כבישים ולהקים בנינים. בדמשק, כך נודע, תכננו השלטונות להרוס חלק מבית הקברות היהודי העתיק כדי לסלול כביש לשדה התעופה החדש. אותה קבוצה חשאית, שהתארגנה לכאורה בחסותו של המלך חסן ממרוקו, הגיעה לדמשק והשתטחה על קבריהם של הרב ויטאל, אשתו ג'מילה ובנו שמואל. אז גם הועברו עצמותיו של רבי חיים ויטאל מדמשק למרוקו. על פי גרסה זו, באותו שלב התעוררה גם קליפת בית רימון ושניים מהאנשים שטיפלו בהעברת עצמות הצדיק נפגעו. אחד נפטר בפתאומיות, ואילו חברו יצא מדעתו ואושפז בבית חולים במשך כעשרים שנה עד מותו.

ומה קרה לעצמות הצדיק? בשלב זה מתפצלות הדעות: על פי גרסה אחת, העצמות נותרו במרוקו. לפי גרסה אחרת, הן הועברו במזוודה ממרוקו למקום מסתור בשדה התעופה אורלי בפריז. שם נאספה המזוודה על תכולתה הבעייתית על ידי הרב חיים בן משה פינטו מהעיר מוגדור במרוקו, לימים רבה של קריית־מלאכי. על פינטו הצעיר, אז נער בן 16 בלבד, הוטל לקחת את המזוודה ברכבת למדריד ומשם לישראל. מאז נחות עצמותיו של הרב ויטאל בקריית־מלאכי. גרסה זו פורסמה בשעתה בעיתון החרדי "המודיע", אולם לא זכתה להכרה. כנגדה קיימת גרסה של הרב ישראל מאיר גבאי, פעיל נודע בתחום קברי הצדיקים, שבשעתו הצליח לארגן נסיעה לסוריה ואף הצטלם ליד המצבה המפוארת של הרב ויטאל.

אז לאיזו גרסה בוחרים להאמין? ומה נחפר בבית העלמין היהודי בדמשק בשבוע שעבר, במיוחד אם שמים לב לניסוח של ראש הקהילה בכור סימן־טוב, שטרח לדייק כי הבור "נחפר סמוך לקבר"? זו לא השאלה היחידה שעל הפרק. המקובלים לשיטתם יצטרכו להכריע בשאלה הדוחקת, אם במקרה שבו הקבר שב ונפתח, תשוב קליפת בית רימון לפעול את פעולתה הטמאה. אלה המוטרדים יותר בענייני דיומא ישאלו את עצמם מה מייצגת הפעם דמותו של אחמד א־שרע. אם בסיפור הקבלי על הרב ויטאל שנמלט לדמשק מפני המושל העות'מאני של ירושלים, המושל הוא גלגולו של סנחריב מלך אשור – גלגולו של מי הוא אחמד א־שרע?

מי שחושב שכל אלה הן שאלות בתחום הפולקלור, אינו יודע מה הוא סח. ראשית, בשלב זה אין לדעת לאן תוביל חקירתו של המוחבראת הסורי החדש, וכיצד היא תשפיע על היחסים השבריריים הנרקמים עם יהודי סוריה. בשבוע האחרון התחרו שתי גרסאות בשאלה מה חיפשו החופרים המסתוריים. גרסה אחת, שנפלה במהירות, הייתה שהחופרים חיפשו את עצמותיו של אלי כהן, מתוך מחשבה שהן הוטמנו בזמנו על ידי השלטונות במקום שהכי פחות סביר לחפשן. על פי הגרסה השנייה, החופרים פעלו בשליחות גורמים שמתכננים להעלות את עצמות הרב ויטאל לירושלים ולקבור אותן בארמון־הנציב. מדוע דווקא שם? אולי כי המקום משקיף על בית המקדש. שלא לדבר על המיליונים הצפויים מההכנסות לעלייה לקברו. מי שמכיר את התעשייה סביב העלייה לקבר רבי נחמן מאומן, או העלייה לקבר הבבא־סאלי בישראל, יודע שמדובר במכרה זהב.

בינתיים, לבקשת הרב הראשי של יהדות סוריה, הוצבה בקבר שמירה 24 שעות ביממה. בדמשק עתידים לגלות שקברו של המקובל חיים ויטאל הופך מרגע לרגע לנכס דיפלומטי אסטרטגי. בולט סוף קברו של רבי חיים ויטאל (מימין), והחפירה הטרייה ליד המתחם